בין יונתן לארנון: בסוף כל פרק בספר החדש "הגיבור מהדלת ממול" תוכלו למצוא סיפור קצר, ממש טעימה, על גיבור או גיבורה מן העבר שעשו מעשה הדומה או המזכיר את אחד מסיפורי הגבורה של חרבות ברזל. להלן הפרק הראשון על ארנון זמורה הי"ד שנפל במהלך מבצע הירואי והיסטורי לחילוץ חטופים מורכב במיוחד, בדומה לגיבור ישראל יוני נתניהו 

מדינה שלמה בוכה וצוחקת - סיפורו של ארנון זמורה

שבת בבוקר, 8 ביוני, שמונה חודשים מפרוץ המלחמה. במחנה נוסיראת במרכז רצועת עזה החלה היסטריה. קולות ירי, רקטות RPG וצעקות נשמעו מכל עבר, מלווים מעטפת אש כבדה של כוחות צה"ל. פגזים נחתו, מסוקים חגו מלמעלה וברור היה שמשהו קורה. רדיו חמאס דיווח על כניסה של חיילי צה"ל לאחד מבתי הספר והזהיר ממסתערבים בשוק של נוסיראת. 

איש לא האמין שפעולת חילוץ מסוכנת ונועזת כל כך תתבצע לאור יום, אבל ברגע מתואם ומדויק אחד, צוות מיוחד של כוחות ימ"מ ושב"כ פרצו לשתי דירות שונות בשכונה. באחת הוחזקה נועה ארגמני, ובשנייה — אלמוג מאיר ג'אן, שלומי זיו ואנדריי קוזלוב. כמה שעות אחר כך, חמש תמונות הציפו את ערוצי החדשות והרשתות החברתיות בישראל: ארבעה חטופים משוחררים, חיים, המומים ומחייכים — ופניו היפות, השלוות והבוטחות של לוחם ימ"מ אחד.

"הכל מתמלא עכשיו בתמונתו של הגיבור פקד ארנון זמורה ז"ל", כתבה אשתו מיכל בחשבון הפייסבוק שלה. "אבל הרבה לפני שהוא היה לוחם וגיבור הוא היה איש מתוק ומקסים. בן זוג מדהים, אבא מושלם. איש אוהב ואהוב. ככה אנחנו נזכור אותו, ואשמח שגם אתם".

אדם פעל פנים רבות 

ארנון היה אדם בעל פנים רבות. הוא נולד במוצא עילית לרותי וראובן זמורה. מגיל צעיר "שיחק בחיילים" וחלם להיות לוחם, ובגיל שלוש, מספרת אימו, "הוא שם תיק על הגב וצנח מהמגלשה כמו בספר 'עזית הכלבה הצנחנית'". ילד מלא אהבה עם שמחת חיים וצחוק מתגלגל שאהב לרכוב על סוסים. ארנון חונך על סיפורי גבורה ישראליים, העריץ את יוני נתניהו וראה בו מודל לחיקוי. צלצול הטלפון שלו היה השיר "ארץ צבי" שנכתב על מבצע אנטבה. כשהגיע זמנו להתגייס הצטרף ליחידת אגוז. אחרי השחרור נסע לטייל באוסטרליה והתמקצע בצניחה חופשית, וכשחזר לארץ לקח את זה צעד קדימה: עבד כמדריך צניחה, צנח בכל הזדמנות והגיע למספר העצום של חמשת אלפים צניחות חופשיות. במקביל למד לתואר ראשון בלימודי מזרח אסיה ופילוסופיה. באותן שנים גם פגש את אהובתו מיכל, והיה בה־בעת איש העולם הגדול ואיש של בית; הצונח החופשי מאוסטרליה ואבא מדהים ומסור לשני ילדיו, נועם ואיתי. המשפחה הייתה כל עולמו — ואת הסטנדרט הזה דאג להציב לכל פקודיו בעתיד. 

כשסיים את לימודיו החליט ארנון להגשים את חלומו להיות לוחם. בגיל 28 התגייס לימ"מ ומהר מאוד התקדם לדרגת פקד והשתתף במשימות מיוחדות. הוא היה לוחם אמיץ, נועז ונטול מורא שתמיד הלך ראשון. "בימ"מ הייתה השליחות המהותית שלך, הזהות העתיקה שלך, אחרי המשפחה היפה שהקמת עם מיכל", כתב־ספד לו ידידו ושכנו, עמית מאוטנר. "שם בערת באש הצדק, לא פחות... ביקשת תמיד להדביק את ישראל באמצעות הביטחון, בהכי הארד־קור שיש, בלי פשרות, בחתירה למצוינות על, מבלי לומר קשה. 

היית שומר סף של ערכיות טובה, סמוראי לוחם ואציל נפש. לא הרהבת במילים על שעשית או שתעשה, תמיד סלדת משחץ, שטמת את המכתירים עצמם כתרים. דיברת מעט ועשית הרבה, לא רק בשל האיפול הנלווה לטיב עבודתך, אלא באמת ובתמים בשל ענוותך וצניעותך. הפעולות שעשית היו מתן בסתר לחברה הישראלית. כך גם הפעולה האחרונה". פקודיו העריצו אותו וכינו אותו בחיבה "פיוז", כי היה מפקד עם פיוז קצר ולב גדול. מצד אחד קרע אותם באימונים ובדרישות הגבוהות, מצד שני העיף אותם הביתה כדי שיספיקו את מסיבת הסיום בגן של הילדה. הוא ידע להיות מפקד קשוח ומקצועי, אך גם חבר מסור שיעשה בשבילך הכול. ארנון קיים עם לוחמיו שיחות נפש מעמיקות, עודד אותם לפרוק את מה שעל ליבם וייעץ להם בכל תחום בחיים. הגיבוש של הצוות היה בראש סדר העדיפויות שלו. "צוות טוב נמדד בכמה הוא יוצא לשתות בירה יחד", נהג לומר — וגם קיים. כשהחבר'ה יצאו לבירה תמיד יצא איתם ושתה בהנאה ("אבל לפחות חצי, שליש זה לחלשים"). 

בכל מה שקשור למקצועיות הוא לא ויתר ללוחמיו, אבל בסוף היום דאג לוודא שכולם עפים הביתה להיות עם בת הזוג. ארנון פתח קבוצת וואטסאפ עם בנות הזוג של החברים לצוות, שם התעדכן באספות הורים, ימי הולדת ואירועים משפחתיים חשובים. הוא לא הסכים שלוחמיו יפסידו רגעים משמעותיים בחיים שלהם, ולרוב ידע מה מתרחש בבית עוד לפני הלוחם עצמו — שהיה נשלח אחר כבוד לאפטר. זה היה המוטו שלו: קודם כול הבית. בשביל זה נלחמים ועל זה נהרגים. לא מתוך רצון להרוג, אלא מתוך רצון להגן על החיים. לשמור על הבית.

ב־7 באוקטובר הוקפץ הימ"מ ליד מרדכי, שם השתתפו ארנון וחבריו, יחד עם צוות של השב"כ, בקרבות ההגנה על הקיבוץ. במהלך הקרב ירו טיל לאו על רכב של מחבלי נוח'בה והרגו 37 מהם. אחרי שהדפו את ההתקפה המשיכו למוקדים אחרים באזור. במהלך היום הגיעו למוצב נחל עוז ועזרו לטהר את המקום, ומשם עברו לקיבוץ בארי ולחמו במחבלים שהחזיקו את בני הערובה בבית משפחת כהן. בתום לחימה קשה וארוכה מבצע החילוץ נכשל, וכמעט כל בני הערובה נרצחו. איש לא פקפק במסירותם של הלוחמים, אבל התוצאה הקשה טלטלה את כולם, ובמיוחד את ארנון. חברו לשירות סיכום בפשטות: "הוא זכר בעיקר את זאת שלא הצליח להציל בבארי, ולא את כל אלו שכן". בימים שאחרי הלחימה ארנון לא מצא מנוח. הוא יצר קשר עם אמיר עופר, ממחלצי בני הערובה באנטבה שאותו הכיר בעבר, וביקש לשתף אותו באירועים שעברו עליו. הוא סיפר לו בפירוט על ההיתקלות בצומת יד מרדכי, על הדילוגים משדרות לאופקים ומאופקים לבארי — ועל הכישלון בחילוץ בני הערובה מהבית שם. "איך אתם הצלחתם ואנחנו לא?" שאל שוב ושוב, מרגיש את הכישלון הצורב של מי שגדל על האתוס של מבצע אנטבה ולא הצליח לחלץ 15 בני ערובה. השיחה עם עופר עזרה לארנון להשקיט את המחשבות ולהשלים עם המגבלות הרבות שהיו באותו היום.

ביום הזיכרון, כחצי שנה אל תוך המלחמה, כתב ללוחמיו: "בכל יום מתגלים עוד ועוד פרטים על השבת הארורה ההיא ועל מה שנאלצנו להתמודד איתו. היום הזה חידד לי עוד יותר כמה בר מזל אני שזכיתי ועודני זוכה לשרת לצידכם. אנשים מיוחדים, ערכיים, בעלי יכולות מופלאות ובעיקר בני אדם טובים. המדינה עומדת בפני אתגרים אדירים והיחידה ניצבת בחזית. למי שהיו דמיונות ומחשבות לגבי נחיצות הצוות, מבין ודורש אותו היום בכל מבצע. אלה אנחנו שנעמוד שם ונידרש לשיא המקצועיות והחדות. אלה אנחנו שנעמוד שם וניתן את הפתרון המבצעי. אנחנו הולכים ומתקרבים לקראת ביצוע ערכי, הכי ערכי שיש. הצוות עומד בנקודות ההכרעה ואני רוצה שתדעו שלא הייתי מבקש אף אחד אחר לידי מלבדכם."

ארנון העביר את ההודעה גם לקבוצה של בנות הזוג, והוסיף: "זה מה ששלחתי בצוות. אני רוצה גם לומר לכן, לא היינו מצליחים אפילו לקשור נעליים בלעדיכן. אתן אלה שמקריבות, אתן אלה שפותרות את הבעיות, ואתן אלה שתומכות בנו כשאנחנו נופלים. אני אוהב גם אתכן."

מהמודיעין שהגיע מנוסיראת החלה לעלות תמונה מבטיחה: יש אפשרות למבצע חילוץ. כוחות של השב"כ הצליחו למפות את המבנים במחנה, ויחד עם אמ"ן בנו תוכנית פעולה. זה יהיה מבצע מורכב, מסוכן, על גבול המטורף — אבל אפשרי. חיילי אוגדה 98 התכוננו כבר שבועות ליום הזה בלי לדעת על כך. רק מאוחר יותר גיליתי שאחי הקטן משה וחבריו לפלוגה כבשו בתים שנועדו לאפשר את כניסת הכוחות הישראליים. אחרים פינו את מסלול היציאה, וחלקם יצרו פעולות הסחה. ארנון וחייליו התאמנו במשך ימים על מודלים יבשים, תרגלו כל תרחיש. מיכל דאגה לו אבל הוא היה רגוע. "אין סיכוי שיקרה משהו אחר חוץ מהצלתם של ארבעת החטופים", אמר. ארנון לא הקל ראש בסכנות, אבל הוא היה מקצוען וסמך על המקצועיות של הצוות שלו. לא סתם הוא כתב להם שאין מישהו אחר שהוא היה רוצה על ידו. הוא התרגש מאד לקראת המבצע וייחל להיות חלק מצוות החילוץ שישחרר את החטופים הביתה.

שבת בבוקר, 8 ביוני. אחרי שישה ימים של פעולות הכנה מיוחדות ונטרול מחבלים בסמוך למיקום החטופים, יצאו לדרך צוותי לוחמים של כוחות שב"כ וימ"מ. חלקם היו מחופשים לעקורים מרפיח ונכנסו למחנה הפליטים נוסיראת על גבי משאיות אזרחיות. ב־11:00 בבוקר ניתנה הפקודה: "פעל!". הלוחמים פרצו במקביל לשני מבנים במחנה בגיבוי אש חיפוי של צה"ל. נועה ארגמני הוחזקה בדירה אחת, בקומה הראשונה, וחולצה תוך דקות. אלמוג מאיר ג'אן, שלומי זיו ואנדריי קוזלוב הוחזקו בדירה אחרת, במרחק מאתיים מטר מזו שהוחזקה בה נועה, בקומה השלישית. ארנון עמד בראש כוח החילוץ של השלושה. עוד לפני שהספיקו לפרוץ לדירה הוא הבין שנחשפו. בשבריר שנייה הוא נאלץ לקבל החלטה: אם יפרוץ לדירה הוא יחטוף את האש וייפגע, ואם יהסס המחבלים עלולים לפגוע בחטופים. ארנון לא חשב פעמיים. קודם כול הבית. 

ארנון פרץ ראשון לדירה, חטף את מכת האש ונפצע קשה בראשו. חבריו המשיכו את הפריצה לבית ואתרו את שלומי, אלמוג ואנדריי. "באנו לחלץ אתכם", הם צעקו אליהם תוך כדי חילופי אש עזים עם המחבלים. כמה ימים מאוחר יותר יתפרסם תיעוד מסמר שיער של אותם רגעים, כפי שנקלט במצלמת הקסדה של אחד הלוחמים. שלושה גברים צעירים מרימים ידיים, מבוהלים עד מוות מקולות הירי והצעקות.

"הם פה! הם פה!", צועק אחד הלוחמים תוך כדי ירי, ומבקש מהשלושה להגיד את שמותיהם. "אלמוג, אלמוג", הוא צועק בהרמת ידיים. "אנדריי, אנדריי", צועק אנדריי. שלומי לא נשמע אבל נקלט היטב במצלמה. הלוחם אומר להם: "באנו לחלץ אתכם, תהיו רגועים". 

השלושה הולבשו בציוד מגן ויצאו לרכב שחיכה להם. ב־11:15 נשמעה הקריאה: "היהלומים בידינו!". הלוחמים נכנסו לרכב החילוץ עם החטופים, אך המבצע עדיין היה רחוק מלהסתיים. סביבם עוד התחוללה לחימה אגרסיבית. ברגע שהתברר שיש כוחות ישראלים במקום — עשרות מחבלים נכנסו לפעולה וירו על הכוחות. תוך כדי החילוץ הושבת הרכב שבתוכו היו הלוחמים והמחולצים, והלוחמים מיהרו להעביר את שלומי, אלמוג ואנדריי לנמר שהמשיך בחילוצם. חיילי אוגדה 98 נכנסו לפעולה. כוח גדול נכנס אל תוך המחנה ונלחם במחבלים כשחיל האוויר מחפה עליהם מלמעלה. 

בשעה 11:50 הצליחו כוחות החילוץ להגיע לקו החוף והעבירו את החטופים למסוקים. אחרי שמונה חודשים עקובים מדם, המדינה הפצועה ומוכת האבל שלנו קיבלה את הבשורה על חזרתם בחיים של ארבעה חטופים בהתפוצצות אדירה של שמחה והודיה. הלב הלאומי עלה על גדותיו מאושר ומאופטימיות. מצילים בחופי הארץ כרזו את הבשורה ברמקול, מעוררים בקהל המתרחצים תשואות ומחיאות כפיים. שכנים חילונים מיהרו לעדכן בבשורה את שכניהם שומרי השבת. חברים ובני משפחה נהרו לבתי החטופים המשוחררים עטופים דגלי ישראל, צורחים מאושר. חיוכיהם של נועה, אלמוג, שלומי ואנדריי הביאו מיליונים מרחבי העולם לדמעות, מזכירים לעם ישראל כולו שגם בימים קשים ועצובים ייתכן אור גדול — כל עוד יהיו מי שמוכנים להביא את האור הזה, גם במחיר הגבוה ביותר. בינתיים, ארנון הובהל למסוק ופונה אל בית החולים במצב קשה. למרות הפציעה הקשה, ארנון היה מחויך. הוא הבין שהמשימה הצליחה, והבין מה הצליח לעשות ברגעיו האחרונים. ההודעה על הפציעה הגיעה לבני משפחתו והם מיהרו לבית החולים, חוששים ממה שמצפה להם. עד שהגיעו, נאלצו הרופאים לקבוע את מותו. כמה שעות אחר כך התפרסמה ידיעה קצרה בחשבון הטוויטר הרשמי של ראש הממשלה: המבצע לשחרור חטופינו בעזה ייקרא "מבצע ארנון" על שמו של גיבורנו שפרץ בראש הכוח — ארנון זמורה ז״ל. 

אלפים הגיעו ללוות את ארנון בדרכו האחרונה. הגעתי להר הרצל כמה דקות אחרי שהלוויה התחילה. לא היה מקום לחנות, בקושי מקום לעמוד. בשמש הקופחת עמדו זה לצד זה ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, חרדים ודרוזים, שוטרים ומאבטחים, זקנים וצעירים — אלפי אנשים שעד אתמול לא ידעו על קיומו של ארנון, והיום הרגישו שהם חבים לו חוב עמוק. במהלך כל ימי ה"שבעה" לא פסק זרם המבקרים. 

רחוב האופל במבשרת ציון הפך למגרש חניה, כשזה אחר זה נכנסו לבית היפה אנשים שהביאו פירות שגידלו, עוגות שאפו, מכתבים שילדיהם ציירו — כל דבר שעזר להם לחוש שהם יכולים להחזיר לגיבור הזה ולו מעט שבמעט. ספר המבקרים התמלא מכתבים קצרים: "עם ישראל כולו חייב לכם בענק, חייב לבוא ולהוקיר תודה על הגבורה, האומץ וההקרבה. כל אחד צריך לבוא ולראות מקרוב מי היה ארנון... עם ישראל צריך להבין ולהפנים את גודל ההקרבה, את גודל האסון מול השמחה שארנון הביא לארבע משפחות בישראל. תודה, יאיר." "מיכל היקרה, לא הכרתי את ארנון, אבל כשראיתי את העיניים היפות והכל כך טובות שלו, החלטתי שאתלה את התמונה שלו בסלון שלנו כדי שנגדל לאורו. גיבורים כמו ארנון ישקיפו עלינו ואנחנו עליהם, אין לי ספק שמורשתו עוד תילמד ותחנך דורות שלמים. טל."

תמונה אחת שפורסמה אחרי הלוויה של ארנון סיפרה את הסיפור כולו. בתמונה עומדים, בתוך הקהל הרב שגדש את הר הרצל, איש ואישה מבוגרים. פניהם רציניות, כאבם בולט לעין, והם ניגשו להניח זר אבל עגול על יד הזרים של הימ"מ, הגדוד וגורמים רשמיים נוספים. על הזר העגול שהחזיקו מתוח סרט שחור, עליו כתוב: משפחות המחולצים.

בעקבות גיבורים - סיפורו של יוני נתניהו על קצה המזלג: