מה גרם לצה"ל להפסיק לירות במחבלים שמתקרבים לגדר בעזה?

מה גרם לצה"ל להפסיק לירות במחבלים שמתקרבים לגדר בעזה?

הפעילות האינטנסיבית של הארגונים הממומנים בידי ישויות מדיניות זרות אינה ממצה את עצמה בקמפיינים ובהנעת מהלכים משפטיים, אלא מצליחה גם לחולל שינוי במדיניות התגובה של צה"ל מול האויב. אחד הביטויים העזים לכך התרחש בהפגנות ההמונים שארגן חמאס לאורך גדר הגבול בעזה החל ממרץ 2018.

האירועים הללו, שזכו בפי ארגוני הטרור והדה־לגיטימציה לכינוי "צעדות השיבה", הביאו למקום אלפי עזתים. בחסותם של המפגינים הצליחו פעילי טרור בבגדים אזרחיים להתקרב אל הגדר, ותוך שימוש בילדים כמגן אנושי השליכו בקבוקי תבערה ומטעני חבלה לעבר חיילי צה"ל. לעיתים אף ירו או חצו את הגדר. פחות מחודש אחרי הצעדה הראשונה כבר הוגשה לבג"ץ עתירה בידי 'יש דין', 'האגודה לזכויות האזרח', 'עדאלה', 'גישה' ו'המוקד להגנת הפרט'.





מדובר בארגונים הנהנים ממימון זר נרחב: בין השנים 2021-2012 הם מומנו על ידי ישויות מדיניות זרות ב־181,848,063 שקלים, ובשנת 2018 זה היה עיקר המימון שלהם: לא פחות מ־16,704,036 — מעל 56% מתקציב הארגונים הללו.

העותרים דרשו לאסור על חיילי צה"ל לירות לעבר מפגינים המתקרבים לגדר, וטענו כי הללו אינם מהווים סכנה. בג"ץ דחה את העתירה, תוך התייחסות לנקודה החשובה ביותר שממנה התעלמו אותם "ארגוני זכויות אדם" — השימוש הציני באזרחים כמגן אנושי.

 

כך כתב המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט חנן מלצר: "אם ניתן לסווג חלק מהמפגינים כמשתתפים ישירים בעימות המזוין המתנהל בין ישראל לבין החמאס (וודאי שזהו הדין ביחס למפגעים ולחמושים שביניהם, ובקטגוריה קרובה נכללים גם המשתייכים לארגוני טרור המסתווים כמפגינים, וכן משתתפים במחאה המסכימים לשמש "מגן אנושי" לטרוריסטים המסתתרים מאחוריהם), אזי הם מאבדים את ההגנה הנתונה להם לפי העיקרון שמבוטא בסעיף 51 (3) לפרוטוקול הראשון של אמנת ג'נבה הרביעית."

בתוך שבוע הוגשה עתירה נוספת, הפעם נגד הרמטכ"ל והפרקליט הצבאי הראשי באופן אישי. העותרים — עדאלה ו"אלמיזאן — לזכויות האדם בעזה" — צירפו את רשימת שמותיהם של תושבי עזה שמצאו את מותם במהלך ההתפרעויות. לאורך כל 37 עמודי העתירה לא נזכרה ולו פעם אחת העובדה שרבים מההרוגים היו פעילים מוכרים בארגוני טרור, ושחמאס עצמו הכריז בגאווה כי מדובר באנשיו. גם לזרוע הצבאית של פת"ח ולג'יהאד האסלאמי היה ייצוג ברשימת ההרוגים.

במקביל לעתירות שהוגשו נגד צה"ל כאן בארץ, שוב פנו הארגונים לבתי הדין ולמוסדות הבינלאומיים. בחודש מאי 2018 הודיעה מועצת זכויות האדם של האו"ם על הקמת ועדת חקירה נגד ישראל בעקבות אירועי צעדות השיבה. ארגון יש דין הגיש לוועדה מסמך ברוח העתירה שהגיש לבג"ץ, ועורך הדין מיכאל ספרד התייצב להעיד בפניה. עדאלה סיפק לוועדת החקירה "דו"ח על היעדר מנגנונים ישראליים להטמעת אחריותיות", אשר האשים את ישראל בהפרת הדין הבינלאומי, בהתנהלות בלתי חוקית של דרגים צבאיים, בטיוח חקירות ועוד. 

וכך המעגל מושלם: גופים בינלאומיים ומדינות זרות תורמים לארגוני שמאל קיצוני כדי שימצאו "עדויות" המוכיחות, לכאורה, שישראל מפרה באופן שיטתי זכויות אדם ומבצעת פשעי מלחמה; הארגונים פועלים במרץ כדי להצדיק את תקציבי העתק ומעבירים את הכדור בחזרה למגרש הבינלאומי בטענה שישראל "נכשלת" בחקירת אירועי "הרג המוני"; מדינות העולם והערכאות הבינלאומיות מכריעות שישראל היא פושעת מלחמה ומנסות לבוא חשבון עם קציני צה"ל ובכירי ממשל ישראליים, וממשיכות לתדלק את ארגוני הדה־לגיטימציה במזומנים כדי שימשיכו לחשוף "פשעי מלחמה" נוספים. מי שנפגע מיחסי הקח־תן האלו הם לא רק בכירי צה"ל, אלא אזרחי ישראל כולם — כיוון שהצבא שאמון על ביטחונם נאלץ למצוא דרכים להגן על עצמו מפני עלילות הדם המודרניות.



בתוך סיר הלחץ שיצרו הארגונים, לצה"ל לא נותרה ברירה, והוא הוכרח לצמצם את תגובתו מול צעדות השיבה. מחבלים חמושים של חמאס, שהוגדרו "פעילי ריסון", הורשו להסתובב סמוך לגדר, והמגמה הכללית הייתה "להכיל" את האירועים ככל האפשר. ביולי 2019, לאחר שכוח מגדוד 13 של גולני ירה והרג "פעיל ריסון" חמוש, הגדיר דובר צה"ל את התקרית כ"אי־הבנה". ההנחיות לכוחות הביטחון השוטף שונו בהדרגה, והוראות הפתיחה באש הפכו ליותר ויותר מעורפלות: לצד ההגדרה המקובלת של "אויב מיידי" נכנסה גם הגדרה של "אויב אפשרי", והשטח ממערב לגדר שהוגדר כאסור לשהיית פלסטינים צומצם משלוש מאות מטר למאה מטר. במקומות מסוימים אפשר צה"ל לעזתים להפגין אפילו צמוד לגדר — אף שחלק מהמפגינים השליכו בקבוקי תבערה ושרפו ג'יפים צבאיים. 

פחות מחודש לאחר שנהרג "פעיל הריסון" היו חיילי גדוד 13 מעורבים בהיתקלות נוספת. בשעת חשכה חדר מחבל חמאס לשטח ישראל, וירה לעבר החיילים מרובה קלצ'ניקוב. בתוך זמן קצר הוא נורה ונהרג, אך לפני כן הצליח לפגוע בקצין סיור ולפצוע אותו באורח בינוני. שני חיילים נוספים נפצעו בתקרית באורח קל. למעשה המחבל זוהה מבעוד מועד על ידי תצפיתניות הגזרה, והגדוד הזניק כוחות לאזור, אלא שבאותה העת צה"ל כבר סיגל לעצמו את מונחי "האויב האפשרי", ולכן לא כל אירוע חדירה נתפס כבעל פוטנציאל גבוה להיתקלות חמושה. ב־21 באוגוסט 2021 נהרג לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי ז"ל. בחסות המפגינים — אלה שעל פי ההנחיות נחשבים לכל היותר "אויבים אפשריים" — הצליח מחבל להיצמד לחרך בגדר הרצועה, ולירות בבראל מטווח אפס. תחקיר צה"ל העלה שדקות אחדות קודם לכן ניסה מחבל אחר לחטוף את נשקו של צלף מאותה יחידה, והלוחם נאלץ להשתמש באקדחו כדי לירות בתוקף ולסכל את האיום שהפך מ"אפשרי" ל"מיידי". 


____________________________

זהו קטע שעוסק בגבול עזה מתוך הספר 'מדינה למכירה' מאת מתן פלג, בו הוא פורש את מפת המידע אודות כמליארד יורו שעברו בעשור האחרון מגופים מדינתיים זרים במטרה להחליש את צביונה הציוני של ישראל דרך מנגנוניה הדמוקרטיים.

רוצים להבין טוב יותר את המציאות? פנו קצת זמן (רצוי על חשבון דיבורי האולפנים למיניהם) וקראו את הספר המצוין הזה. ניתן להשיג אותו גם בחבילה מיוחדת להבנת התקופה, או במבצע 3 ב-120 בשילוב כל 2 ספרים אחרים באתר שלנו.

תגיות 

כתוב תגובה

נדרש אישור לתגובות טרם פרסומן באתר