בבוקר ה־7.10, בשעה 06:29 נשמעו האזעקות הראשונות, שפתחו את היום שעתיד לשנות את מדינת ישראל. כעבור פחות משעה האמבולנסים הראשונים של איחוד הצלה כבר עשו את דרכם דרומה,  גדושים ברופאים, פרמדיקים, חובשים ואנשי סיוע נוספים שהתעקשו ללבוש וסטים כתומים ולרוץ לזירות הטבח והקרב עוד לפני שידעו על הגיהינום הממתין להם בכבישי העוטף.

בין הרכבים הבוערים על כביש 232, כשהקרבות מתרחשים מטרים ספורים מהם, מיהרו המתנדבים אל תחנת המשטרה בשדרות, הצילו חיים בקרבות הרחוב באופקים, היו הראשונים לפנות פצועים מזירות הטבח בבארי ובכפר עזה והגיעו לכל מקום אחר שבו נזקקו לסיוע רפואי ונפשי. מטחי הרקטות מעל ראשם, המחסומים על הכביש לפניהם ולעיתים אש חיה של מחבלים בקרבתם – שום דבר לא עצר את אנשי איחוד הצלה, המלאכים בכתום, בדרכם להשלמת משימתם האחת: הצלת חיים.