"עידוד הסרבנות על ידי תנועות מסודרות וארגוני החברה האזרחית הפכו אותה לחלק מארגז הכלים של ההתנהגות הפוליטית על מנת להשפיע על עיצוב המדיניות", מספרת נוה דרומי בספרה. בפרק הראשון היא מספרת על תולדות הפוליטיזציה בצה"ל בקצרה ומזכירה כמה נשכחות שבימים אלו כדאי להכיר. וכך היא כותבת: 

בסוף החודש יצא צה"ל למבצע ליטני, במטרה לשים סוף לטרור הפלסטיני היוצא מלבנון. המבצע זכה לתמיכה ישראלית מקיר לקיר בשל היותו ממוקד, תכליתי ובעיקר קל להצדקה; הטרור הקשה לא הותיר ברירה. לאחר שצה"ל הגיע עד נהר הליטני וחיסל 300 מחבלים, הוצב בדרום לבנון כוח יוניפי"ל. אך האו"ם אכזב: באפריל 1979 רצח המחבל סמיר קונטאר בנהריה את דני הרן ושתי בנותיו; באפריל 1980 השתלטו מחבלים על בית התינוקות בקיבוץ משגב־עם ורצחו תינוק, חייל ואחד מתושבי הקיבוץ; ובמשך כל השנים הללו, קטיושות נורו תדיר על יישובי הצפון והכניסו אלפי אזרחים ישראלים למקלטים פעם אחר פעם. 

הציבור הישראלי חש שהגיעו מים עד נפש. כבר במאי 1982 נערך צה"ל לפעולה צבאית נרחבת בלבנון; ההתנקשות בחייו של שגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב, ב־3 ביוני 1982 ,הכריעה את הכף. ביום שישי, 4 ביוני 1982, תקף חיל האוויר תשעה מתקנים של אש"ף בלבנון. אש"ף מצידו הגיב בהפגזה כבדה של יישובי הצפון בכ־500 רקטות ופגזים, ואת כדור השלג כבר לא היה אפשר לעצור. המלחמה החלה. 

בתוך זמן קצר החלו לפעול תנועות מחאה נגד המלחמה. חלקן הוקמו אד־הוק, וחלקן קמו זמן קצר קודם לכן במטרה להתנגד לנוכחות הישראלית ביהודה, שומרון וחבל עזה, והמירו את פעילותן למחאה נגד המלחמה. בתוך תקופה קצרה חוותה מדינת ישראל פריחה עצומה בכל הקשור להקמת עמותות פוליטיות וייסוד ארגונים חוץ־פרלמנטריים: חיילים נגד שתיקה, נשים נגד שתיקה, אמהות נגד שתיקה, הורים נגד שתיקה, תנועת שלום עכשיו ותנועת "יש גבול". 

הקשר בין ההתנגדות למלחמה להתנגדות לממשלה היה ברור. הוועד נגד המלחמה בלבנון וחיילים נגד שתיקה הבהירו ש"לא יצייתו לפקודות שלא יזכו לברכת הממסדים הפוליטיים שהם משתייכים להם" (הארץ, 8 במאי 1983). כלומר: הארגונים מתנגדים עקרונית למלחמה שמנהלת ממשלת ימין. ההתנגדות הציבורית קיבלה ביטוי מיידי בתקשורת. עם התארכות המלחמה התקיימו גם הפגנות גדולות שקראו לעצירתה. אך התופעה המסמלת יותר מכול את הפיכתו של צה"ל לכלי משחק בקרב הפוליטי הייתה הסרבנות. 

רבים מהסרבנים הסבירו את החלטתם ככזו שהתקבלה על בסיס מוסרי. לטענתם, במלחמה שמתנהלת מול ארגון טרור ולא מול צבא מסודר קשה להבחין בין לוחמים לאזרחים, וקשה לשמור על טוהר הנשק. עוד טענו חלק מהסרבנים שלא היה איום קיומי על ישראל שמצדיק מלחמה, ושלפני שיוצאים למלחמות יש למצות חלופות אחרות, בלתי אלימות הטענות הללו, מוסריות ומבצעיות כאחד, היו הרקע לסרבנותו של אלי גבע, מפקד חטיבה 211 בשריון שסירב להשתתף בפעולת הפריצה לביירות מחשש לפגיעה גדולה בכוחותינו ובאזרחים בלתי מעורבים. גבע סבר שהמהלכים שמתכננים הצבא והממשלה, והמלחמה בכללה, אינם שווים את מחיר הדמים שהוא העריך שעשוי להידרש. חודשיים לאחר מכן, בספטמבר 1982, פרש עמרם מצנע מתפקידו כמפקד המכללה הבין־זרועית לפיקוד ולמטה והצהיר שזהו מעשה מחאה פוליטי. הסרבנות של השניים זכתה לתמיכה ציבורית ותקשורתית. 

גורמים בממשלה חששו שהם גרמו נזק משום שעודדו סרבנות פנים־צה"לית, ולכן נמנעו מלהעניש אותם, מחשש שעונש, בצירוף תמיכה תקשורתית, עלול לגרור סרבנות חריפה יותר. פעולותיהם של הקצינים הבכירים שסירבו להשתתף בלחימה, או שהשתמשו במעמדם הצה"לי כדי להשפיע על החלטות הממשלה, גררו מקרי סרבנות נוספים של חיילים וקציני מילואים. הסרבנות הובילה כמובן גם לפגיעה מבצעית. למשל, צווי גיוס שהיו צריכים לצאת לחטיבת מילואים בצנחנים ביולי 1982 בוטלו, מחשש שלא כל החטיבה תיענה לצווים; פעולת הפריצה לביירות בוטלה לאחר סירובו של אלי גבע להוביל בה את חייליו; פרופ' לין אף קובעת שתופעת הסרבנות היא זו שהובילה להפסקת הלחימה בלבנון.

אומנם, תופעת הסרבנות לא החלה במלחמת לבנון; הזכרנו כבר איך יעקב חזן, יושב ראש מפ"ם, נהג לאיים על בן־גוריון בסרבנות בכירי צה"ל המפ"מניקים. בזמן כהונתה של גולדה מאיר התפרסם "מכתב השמיניסטים", שבו כתבו תלמידי כיתה י"ב שלא ירגישו בנוח להתגייס לצבא כל עוד הממשלה לא חותרת לשלום. עם זאת, שום ביטוי סרבנות שקדם למהפך 77 'לא דמה לביטויי הסרבנות שהופיעו לאחריו, וזאת בשל הכמות, הארגון ובעיקר העיתוי של הסרבנות — תוך כדי לחימה. לפעילות התומכת בסרבנות של ארגוני החברה האזרחית הייתה השפעה גם על המתרחש בתוך צה"ל: "מלחמת לבנון היא המלחמה הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שבה נחשף החייל הבודד לאפשרות קבלת תמיכה מקבוצת מחאה ששמה יש גבול, אשר הצדיקה סרבנות ועודדה אותה".

בעצומה שפרסמה התנועה בזמן המלחמה, חבריה מחו נגד "הכיבוש" וציינו שלא לשם כך התגייסו לצה"ל. בריאיון שנערך בזמן המלחמה מתח המרואיין קו נוסף בין הסרבנות ובין זהותה הימנית של הממשלה: אני חבר תנועת השמאל כבר זמן רב, והרעיון של סירוב "התבשל" במוחי כבר הרבה זמן. יש לי תסכול מתמשך בכל אשר קשור לשטחים הכבושים... מבחינה זו איני יוצא דופן מבין אלו שלא סירבו... את חייבת להבין שהסירוב פתר הרבה בעיות לשמאל: במשך 16 שנה הייתה תחושה מתמשכת של חוסר שביעות רצון, והיו מעט דרכים אפקטיביות לשינוי, ולמעשה אפיקי הפעולה נחסמו לאט־לאט... הנה עוד הפגנה, עוד צעדה ליישוב בשטחים... עכשיו, כאשר את מראיינת אותי, יש מהומה רבה באשר לסרבנות, אבל לפחות בהתחלה זה היה מקור ונראית לעין, בעוד הימין בשלטון. הנאה לשמאל, שהנה יש באפשרותו לבצע פעולה ברורה למעשה, עידוד הסרבנות על ידי תנועות מסודרות וארגוני החברה האזרחית הפכו אותה ל"חלק מארגז הכלים של ההתנהגות הפוליטית... על מנת להשפיע על עיצוב המדיניות", סיכם זאת היטב מי שהיה העורך הראשי של ידיעות אחרונות, הרצל רוזנבלום, שכתב לאחר מלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1983: "אילו היה עתה בשלטון המערך לא היו קמים אצלנו לא 'יש גבול' ולא 'אין גבול' ולא 'אמהות מוחות'".

האמת צריכה להיאמר: הצבא מעולם לא היה נקי מפוליטיקה. למעשה, בימיו הראשונים היה הזיהוי הפוליטי שלו מובהק יותר מאשר בימים אלו. השדרה הפיקודית הבכירה שלו הייתה מזוהה לחלוטין עם מפלגות השמאל הישראלי — מפ"ם ומפא"י. אלא שהאופוזיציה הימנית לא חשבה להתנגד לפעילות צה"ל, בעוד שעם חילופי השלטון הפכה התופעה למקובלת וזכתה לתמיכתן של האליטות המודחות. 

–

רוצים לקרוא עוד? להבין גם את עומקן של התופעות, גם את הנזקים שגרמו וגם את הדרכים שבהם ניתן לתקן? השיגו עכשיו את ספרה המצוין של נוה דרומי שרק לאחרונה זכה בפרס 'מולדובן' לספרות צבאית.

לפרטים נוספים והזמנות במבצע היכנסו לקישור: