בנאום בפריז בפני בכירים ביותר בחברה הצרפתית והאירופאית הטיח הסופר והעיתונאי הבריטי דאגלס מאריי האשמות קשות על יחסם לישראל והזהיר: "ישראל היא החזית במלחמה של כולנו והיא חייבת לעמוד אם אנחנו רוצים סיכוי לשרוד"

"צעיר מהנובה שאל מה הייתי עושה אם זה היה קורה בארצי"

תודה רבה, גבירותיי ורבותיי. תענוג גדול להיות כאן. אני אקצר. ביליתי את רוב החודשים מאז ה-7 באוקטובר בישראל ובעזה, וראיתי כמה מהסכסוך שאני חושב שזה אפשרי עבור לא-לוחמים לראות. הלכתי לכל אתרי הטבח כשהם עדיין טריים, ביליתי הרבה זמן עם הניצולים, משפחות החטופים. הייתי בחדרי המתים של תל אביב, שם עדיין מנסים לזהות את ההרוגים. גופתו של צעיר אחד זוהתה רק אתמול. ותחשבו מה צריך, מה אתה צריך לעשות לגבר כדי להפוך את גופו לבלתי ניתן לזיהוי במשך שמונה חודשים.

אחד הדברים שהכי השפיעו עליי אחרי ה-7 באוקטובר היה שהייתי באחד מהמפגשים של מסיבת נובה. ואלה כולם צעירים שראו את חבריהם נאנסים ונרצחים מולם. צעיר אחד, ניצול, הראה לי צילומים מהטלפון שלו, וזה כלל צילומים של חבר צעיר שלו שלא נכנס למכוניתו ונעשה לינץ' על ידי המון מיד לאחר מכן. הצעיר הזה, הניצול הזה, אמר לי, מה היית עושה אם זה היה קורה בארצך? וחשבתי, למרות שלא אמרתי, אבל זה קרה. זה קרה בחברה שלי, באירופה שלי, במערב שלי.

"קנה המידה אולי שונה, אבל המחבלים זהים"

קנה המידה אולי שונה, אבל המחבלים זהים. זה קרה כאן בפריז, בבטאקלן. זה קרה במנצ'סטר, שם פוצצו 22 נערות צעירות על הפשע של ללכת לקונצרט פופ. זה קרה במועדון הלילה Pulse באורלנדו. קנה המידה היה שונה, אבל העבריינים כולם אותו דבר. הם תמיד אותם אנשים שבין אם בטולוז או בפורט דה ונסן, בקופנהגן או במומבאי, לעולם לא יוכלו להתאפק מלפגוע ביהודים.

אולם האהדה של כל כך הרבה אנשים כאן באירופה מאז ה-7 באוקטובר לא הייתה בצד של הקורבנות, אלא בצד של התוקפים. יותר מדי אנשים מבלבלים את הקורבן עם התוקפן, האנדרדוג עם האוברדוג, ואלה שנלחמים בטרור עם אלה שחולמים עליו ומגדלים את ילדיהם לאהוב אותו מהעריסה.

קחו בחשבון שבכל בירה אירופית וגם באמריקה, הוצבו תצלומים של בני הערובה הישראלים שעדיין נמצאים בשבי חמאס. ובכל עיר מחוץ לישראל הן הושחתו. תחשבו על זה לרגע. אם מישהו בלונדון או בפריז יאבד את הכלב שלו, הוא ישים פוסטר שיבקש מאנשים לעזור למצוא אותו. ואם אפילו אדם אחד בחברה שלנו היה מסתובב ותולש כרזה כזו, היינו שואלים מה קרה בחברה שלנו. היינו שואלים למה אנחנו מייצרים אנשים כל כך פתולוגיים. היינו רוצים למצוא את האדם ולהעניש אותו. אבל כשהנעדרים הם, אה, ילדים יהודים או נשים יהודיות או גברים יהודים, כי גם בלהיות גבר אין שום פשע. הכרזות האלה נהרסו. אחד מקרובי המשפחה של ילדי ביבס הכלואים בשבי סיפר לי לאחרונה שראה פוסטרים של קרוב משפחתו בן השנה נקרעו במרכז דבלין.

עוד דבר. כולנו, במשך שנים, שמענו את הפמיניסטיות מוציאות קריאה על אלימות מינית של גברים נגד נשים. תאמין לכל הנשים. אבל איפה הייתה הסולידריות? איפה הייתה האהדה או אפילו האמונה? כשהנשים היו יהודיות, האמונה מתאדה. ואני אפילו לא אכנס לפסיכופתולוגיה ולאובדנות של "קווירים למען פלסטין", שהם, אה, סוג של "תרנגולי הודו בעד לחג המולד". חמאס הוא שהחל את המלחמה הזו. אבל הרבה מהעולם שכח את זה. הם הולכו שולל על ידי תעמולת חמאס לדמיין שישראל היא התוקפן. לאחר שראיתי את המלחמה הזו מקרוב, אני יכול לומר לכם בוודאות של 100% שהמלחמה תיגמר מחר, לא רק אם חמאס יחזיר את בני הערובה היהודים, אלא אם הפלסטינים בעזה יגדלו את ילדיהם. לא לשנוא, אלא לאהוב. לא לשאוף לפולחן מוות, אלא להצטרף לישראל באמונה בחיים. לא להאמין בהרס מדינה, אלא להשקיע את האנרגיות שלהם בבנייתה.

"אנטישמיות היא וירוס משנה צורה. עכשיו שונאים יהודים חזקים עם מדינה חזקה"

עכשיו, לכל עידן יש את האנטישמיות שלו. אנטישמיות היא כידוע וירוס משנה צורה. לפעמים בעבר, אנשים שנאו יהודים בשל דתם. אז לא יכולת לשנוא אנשים בגלל דתם, אז אנשים שנאו את היהודים בגלל הגזע שלהם. ואז כשאסור היה לך יותר לשנוא אנשים בגלל הגזע שלהם, אתה יכול לשנוא את היהודים על שהקימו והגנתם על מדינה. זהו האתגר הנצחי לעם היהודי. גרגור פון רצורי, בין היתר, הראה לנו את זה: זה האתגר שלהם להיות שנוא על היותם עניים ועל היותם עשירים, על כך שהם משולבים ועל כך שהם לא משתלבים, על להיות חסרי אזרחות, זוכרים קוסמופוליטיים חסרי שורשים, וגם להיות שנוא על כך שיש מדינה. אבל זה לא רק אתגר ליהודים, זה אתגר לכולנו.

כפי שכתב וסילי גרוסמן בליבה של יצירת המופת שלו, החיים והגורל, ואני מצטט, אנטישמיות היא תמיד, אה, אמצעי ולא מטרה. זהו מדד לסתירות שטרם נפתרו. היא מהווה מראה לכשלים של יחידים, מבנים חברתיים ומערכות מדינה. ספר לי במה אתה מאשים את היהודים ואני אגיד לך במה אתה אשם היום כיום באירופה השנאה העתיקה הזו יכולה לבוא משמאל ומימין אנחנו צריכים להיות ערניים לזה ולעמוד מכל כיוון שהוא מגיע. מכיוון שבין הרבה דברים אחרים, כולם יודעים שאנטישמיות היא תמרור אזהרה מוקדם כאשר חברה מתחילה להתמכר לפנטזיה הזוועה והפרנואידית הזו, כל שנאה אחרת באה אחר כך. לנו באירופה יש חוב מיוחד להיסטוריה ולזיכרון, וחוב מיוחד לעם היהודי ולא רק בגלל מה שהם סבלו ביבשת שלנו, אלא בגלל עושר התרבות, הלימוד והאמונה שיהודים הביאו לציוויליזציה שלנו.

"בלי היהודים אירופה לא הייתה מתקיימת"

אני אומר את זה בכנות והעמוקה ביותר שלי, ברמות התיאולוגיות והפילוסופיות העמוקות ביותר. הציוויליזציה שלנו לא הייתה יכולה להתקיים בלי העם היהודי. אבל אני רוצה לסיים עם בשורה אחת טובה. בעוד שחלק גדול מאירופה והמערב, משמאל, מימין, מהדתיים ועד האתאיסטים, מתמסרים לשנאה העתיקה הזו, ישראל מראה דרך אחרת. היא מראה כיצד יהודים ערבים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים ואחרים יכולים לחיות יחד ולהילחם יחד. בחודשים האחרונים, פגשתי רופאים מוסלמים גיבורים בקו החזית, לוחמים דרוזים גיבורים, בין רבים אחרים בישראל. כפי שאמר לי לוחם דרוזי צעיר ואמיץ אחד לאחרונה, אני חושב שחמאס שונא אותנו אפילו יותר ממה שהם שונאים את היהודים. ישראל יודעת על מה היא נלחמת, והיא יודעת שהיא נלחמת לא רק על הישרדותה, אלא על ההישרדות של כולנו.

כשישראל מותקפת, היא עומדת על שלה.

כשישראל מותקפת, היא עומדת על שלה. כשישראלים מותקפים בצורה הכי ברברית הם לא מקשקשים ותוהים מה לעשות. הם נלחמים בגלל, ואני אסיים בזה, בין אם בספרד במאה ה-15, באירופה במאה ה-20 או בעולם הערבי במשך מאות שנים, מצבם של היהודים תמיד היה מסוכן ביותר. כשהיהודים בולטים וחלשים, שכן, אה, חוסר בולטות לא נראה אפשרי לעם היהודי, תודה לאל, זה משאיר רק אפשרות אחת, בולטת וחזקה. ולא רק ישראל צריכה להיות בעקבות המודל הזה, אלא גם אנחנו. בולטים, חזקים, מאוחדים ונחושים.

 אוהבים את מאריי וגישתו?
בטוח תאהבו גם את ספריו!