ב'מחוץ לחוק', ספרו של הקומיקאי הפופולארי ומנחה ה"דיילי שואו" טרוור נואה, הוא מתאר את ילדותו בתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה כילד להורים מעורבים - אביו לבן ואימו שחורה. ספרו של נואה כתוב בצורה כל כך טובה, ומנגיש באופן מצחיק ומרתק סיפור כל כך יוצא דופן, עד שהספר כבש באופן יוצא דופן את רשימות רבי-המכר בארצות הברית ומחוץ לה. 

לרגל השקת הספר בעברית, אתם מוזמנים לקרוא פרק מתוך הספר:

פרק 6 - "פרצות בחוק"  

אמא נהגה לומר לי, "בחרתי להביא אותך לאוויר העולם כי רציתי משהו לאהוב ומשהו שיאהב אותי חזרה ללא תמורה — ואז ילדתי את חתיכת החרא הכי אנוכית על פני כדור הארץ, וכל מה שהיא אי פעם עשתה היה לבכות ולאכול ולחרבן ולומר 'אני, אני, אני, אני אני'."

אמא חשבה שלהביא ילד לעולם יהיה כמו לחיות עם שותף, אבל כל ילד נולד כמרכז עולמו־שלו, ללא יכולת הבנה של העולם שמעבר לצרכיו ומאווייו, ואני לא הייתי שונה. הייתי ילד רעבתני. כיליתי ארגזים של ספרים, ורק רציתי עוד ועוד ועוד. אכלתי כמו חזיר. אכלת כל כך הרבה שפלא שלא סבלתי מעודף משקל. היה זמן שבו המשפחה חשדה שאולי יש לי תולעים. כשהלכתי לבני הדודים שלי בחגים, אמא הייתה שולחת איתי שק של עגבניות, בצלים ותפוחי אדמה, ושק ענק של קמח תירס. זו הייתה הדרך שלה להשתיק כל תלונה על הביקור שלי.

בבית של סבתא תמיד קיבלתי תוספת, שאף אחד מהילדים האחרים לא קיבל. סבתא הייתה נותנת לי את הסיר ופוקדת עליי, "סיים את זה." אם לא רציתם לשטוף את הכלים, הייתם צריכים רק לקרוא לי. הם נהגו לקרוא לי "פח האשפה המשפחתי." אכלתי ואכלתי ואכלתי. הייתי גם היפראקטיבי. שיוועתי באופן תמידי לגירויים ופעילויות. כשהלכתי על המדרכה בהיותי עולל, אם לא אחזתם בידי ב"לפיתת מוות" הייתי רץ במהירות המרבית היישר אל עבר המכוניות החולפות שבכביש. אהבתי להרגיש נרדף. חשבתי שזה משחק. הסבתות הזקנות שאמא שכרה כדי לדאוג לי בזמן שהיא בעבודה? נהניתי לגרום להן לבכות. כשאמא חזרה הביתה הן היו בדרך כלל בעיצומו של התקף בכי. "אני פורשת. אני לא יכולה לעשות את זה יותר. הבן שלך רודן!"


מנחה "דיילי שואו" ומחבר הספר, טרוור נואה

אותו הדבר קרה עם מורות בבית הספר. גם אלו שבבית־הספר־של־ יום־ראשון. אם לא דאגתם לי לתעסוקה, הייתם בצרות. לא התנהגתי חרא לאנשים. לא הייתי בכיין או מפונק. היו לי נימוסים טובים. פשוט הייתי אנרגטי מהרגיל, וידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות עם עצמי. אמא נהגה לקחת אותי לפארק כדי להריץ אותי עד מוות בשביל לשרוף את כל האנרגיה הזו. היא נהגה לקחת פריזבי ולזרוק אותו — ואני הייתי רץ, תופס ומחזיר. כך, שוב ושוב ושוב. לפעמים היא זרקה כדור טניס. כלבים של שחורים לא משחקים "לך תביא"; אתם לא זורקים לכלבים של השחורים שום דבר, אלא אם כן זה אוכל. רק כשהתחלתי ללכת לפארקים עם אנשים לבנים וחיות המחמד שלהם, הבנתי שאמא אילפה אותי כמו כלב.

בכל פעם שנותרה בי עוד קצת אנרגיה עודפת, היא הפכה לשובבויות ולהתפרעויות. התגאיתי במעשי הקונדס שלי. כל המורים בבית הספר השתמשו במטוֹל שקופיות במהלך שיעוריהם. יום אחד עברתי בכל הכיתות, והוצאתי את הזכוכית המגדלת מכל אחד ואחד מהמכשירים הללו. בפעם אחרת, רוקנתי מטפה שלם לתוך הפסנתר של בית הספר, כי ידעתי שעומדת להיות הופעה באסֵפה של היום שלמחרת. הפסנתרן התיישב וניגן את התו הראשון, ו... פפפפפוּמְפּ!, כל הקצף התפוצץ מתוך הפסנתר. שני הדברים האהובים עליי יותר מכול היו אש וסכינים. הוקסמתי מהם עד אין קץ. סכינים היו ממש מגניבות. אספתי אותן מבתי־עבוט וממכירות־חצר: סכינים קפיציות, סכיני פרפר, סכין רמבו וסכין קרוקודיל דנדי. אבל אש הייתה הדבר: אהבתי כל מה שבער, התלקח או התפוצץ — ובעיקר אהבתי זיקוקין די־נור. חגגנו את יום גאי פוֹקס* בנובמבר, ומדי שנה אמא קנתה לנו טונה של זיקוקים, כמעט כמו מחסן נשק קטן. בשלב מסוים הבנתי שאני יכול להוציא את אבק השריפה מכל הזיקוקים ובכך ליצור זיקוק ענק משלי. אחר־צהריים אחד עשיתי את זה: השתובבתי עם בן דודי ומילאתי אגרטל ריק בערימה ענקית של אבק שריפה. לפתע הסיחו את דעתי כמה נפצים מסוג "חתול שחור." הדבר המגניב ביותר שיכולתם לעשות איתם — מלבד לפוצץ אותם, כמובן — היה לחצות אותם ולהפוך כל אחד מהם למיני־להביור. הפסקתי באמצע בניית ערימת אבק־השריפה שלי כדי לשחק עם החתולים השחורים, ואיכשהו הפלתי גפרור לתוך הערימה. הכול התפוצץ לי בפרצוף, תרתי משמע; כדור אש ענק נשלח ישירות לתוך הפנים שלי. מלונגיסי צרח ואמא רצה לחצר, אחוזת אימה. "מה קרה?!" שיחקתי אותה רגוע, למרות שיכולתי עדיין לחוש את חומו של כדור האש על פניי.
"אוי, כלום. לא קרה כלום." 
"שיחקת באש?!" "לא."
היא נענעה את ראשה מצד לצד. "אתה יודע מה? הייתי מרביצה לך, אבל ישו כבר חשף את השקרים שלך." "הא?" "לך לאמבטיה ותעיף מבט בעצמך." הלכתי לשירותים והבטתי בראי. גבותיי נעלמו כלא היו, וסנטימטרים אחדים משיערי היו חרוכים גם הם.

** יום גאי פוקס הוא חג שנתי בלתי רשמי, הנחגג ברחבי העולם הבריטי ב 5-בנובמבר, לזכר כישלון מזימת אבק השריפה ב 1605- , שבה תכננו קתולים לרצוח את המלך האנגלי ג'יימס הראשון. גאי פוקס היה מומחה לאבק שריפה שהיה אמור להפעיל את הפצצה, אך נתפס ברגע ** האחרון בידי אנשי המלך.

מנקודת מבט של מבוגר, הייתי הרסני ומשולח רסן. אבל כילד, לא חשבתי על זה ככה. מעולם לא התכוונתי להרוס; להפך, רציתי ליצור. לא שרפתי את הגבות שלי, יצרתי אש. לא שברתי מטולי־שקופיות, יצרתי כאוס רק כדי לראות איך אנשים מגיבים. לא יכולתי לשלוט בזה. יש מחלה כזו שילדים סובלים ממנה, הפרעה כפייתית שגורמת להם לעשות דברים שהם בעצם לא מבינים.

אתם יכולים לומר לילד, "לא משנה מה תעשה, אל תצייר על הקיר. אתה יכול לצייר על הנייר הזה. אתה יכול לצייר בספר הזה. אתה יכול לצייר על כל משטח שתרצה. אבל אל תצייר, או תכתוב, או תצבע על הקיר. הבנת?" הילד יסתכל בכם ישר בעיניים ויאמר, "הבנתי." עשר דקות לאחר מכן, הוא מצייר על הקיר. אתם מתחילים לשאוג, "למה לעזאזל אתה מצייר על הקיר?!" הילד מביט בכם, ובכנות אין לו מושג למה הוא צייר כרגע על הקיר.



כילד, אני זוכר שהרגשתי ככה כל הזמן. בכל פעם שנענשתי, בזמן שאמא כיסחה לי את התחת, חשבתי לעצמי: מדוע עשיתי את זה הרגע? הרי ידעתי שאסור לי לעשות את זה. היא אמרה לי לא לעשות את זה. אבל ברגע שההפלקות הסתיימו אמרתי לעצמי, מעכשיו והלאה אני אהיה כל כך טוב, אני לעולם לא אעשה שום דבר רע, וכדי לזכור את ההתחייבות הזו אני רק אכתוב משהו על הקיר שיוכל להזכיר לי אותה... ואז הייתי מרים עיפרון צבעוני וחוזר מיד לעבודה, ומעולם לא הבנתי למה.

מערכת היחסים שלי ושל אמא הייתה כמו מערכת היחסים בין שוטר לפושע בסרטים — הבלשית העקשנית והנוכל הערמומי שהיא נחושה לתפוס. הם יריבים מרים, אבל לעזאזל, הם מכבדים זה את זה, ואיכשהו אפילו מתחילים לחבב זה את זה. לפעמים אמא הצליחה לתפוס אותי, בדרך
כלל היא הייתה צעד אחד מאחוריי, אבל תמיד היא הביטה בי במבט הבוחן הזה. יום אחד, ילד. יום אחד אתפוס אותך ואכלא אותך למשך שארית חייך. ואז הייתי מהנהן אליה בחזרה. ערב טוב, גבירתי השוטרת. כך זה היה במשך כל ילדותי. אמא ניסתה תמיד לרסן אותי. הטקטיקות שלה הלכו ונעשו מתוחכמות יותר במשך השנים. לצידי עמדו הנעורים והאנרגיות, לצידה עמדה העורמה. היא המציאה דרכים שונות ומשונות כדי לגרום לי ללכת בתלם.

יום ראשון אחד היינו בחנות, ובחלון הראווה הוצגו לתפארת תפוחים־על־מקל. נורא אהבתי תפוחים־על־מקל, ונדנדתי לה עליהם כשעברנו בחנות. "אפשר בבקשה תפוח־על־ מקל? אפשר בבקשה תפוח־על־מקל? אפשר בבקשה תפוח־על־ מקל? אפשר בבקשה תפוח־על־מקל?" לבסוף, כשהכנסנו לעגלה כל מה שהיינו צריכים ואמא התקדמה לעבר הקופה, הצלחתי להתיש אותה. "בסדר," היא אמרה. "לך וקח תפוח־על־מקל." רצתי, לקחתי תפוח־על־מקל מהתצוגה, חזרתי והנחתי אותו על הדלפק. "תוסיף את התפוח־על־מקל הזה, בבקשה." הקופאי הביט בי במבט ספקני.

"חכה לתורך, ילד. אני עדיין עוזר לאישה הזו."
"לא," אמרתי, "היא קונה את זה בשבילי."
אמא הסתובבה אליי. "מי קונה את זה בשבילך?"
"את קונה את זה בשבילי."
"לא, לא. למה אמא שלך לא קונה את זה בשבילך?"
"מה? אמא שלי? את אמא שלי!"
"אני אמא שלך? לא, אני לא אמא שלך. איפה אמא שלך?"
הייתי כל כך מבולבל. "את אמא שלי."
הקופאי הביט בה, ואז בי, ואז בה שוב. אמא משכה בכתפיה, כאילו אומרת אין לי מושג על מה הילד הזה מדבר. ואז היא הביטה בי כאילו לא ראתה אותי מעודה.
"אתה אבוד, ילד קטן? איפה אמא שלך?"
"כן," אמר הקופאי, "איפה אמא שלך?"
הצבעתי על אמא. "היא אמא שלי."
"מה? היא לא יכולה להיות אמא שלך, ילד. היא שחורה. אתה לא
רואה?" אמא הנידה בראשה. "הילד הצבעוני הקטן והמסכן איבד את אמא שלו. כמה חבל."

נבהלתי. האם השתגעתי? היא לא אמא שלי? התחלתי להתייפח. "את אמא שלי. את אמא שלי. היא אמא שלי. היא אמא שלי." היא משכה בכתפיה שוב. "כל כך עצוב. אני מקווה שהוא ימצא את אמא שלו." הקופאי הנהן. היא שילמה לו, לקחה את המצרכים שלנו, ויצאה מהחנות. הפלתי את התפוח־על־מקל, רצתי אחריה בדמעות והשגתי אותה ליד המכונית. היא הסתובבה, צוחקת בהיסטריה על חשבוני. "למה אתה בוכה?" היא שאלה. "כי אמרת שאת לא אמא שלי. למה אמרת שאת לא אמא שלי?" "כי לא סתמת את הפה שלך בקשר לתפוח־על־מקל הארור הזה. עכשיו תיכנס לאוטו. בוא ניסע." כשהייתי בן שבע או שמונה היא כבר לא יכלה לעבוד עליי. אז היא שינתה את הטקטיקה. חיינו הפכו לדרמת בית־משפט, בכיכובם של שני עורכי דין המתווכחים על פרצות בחוק ופרטים טכניים. אמא הייתה חכמה ומצוידת בלשון חריפה, אבל אני הייתי מהיר יותר בשליפת טיעונים. היא לא עמדה בקצב שלי, וזה עצבן אותה. אז היא התחילה לכתוב לי מכתבים. כך היא הייתה יכולה לבטא את טיעוניה ללא התנצחות מילולית דו־כיוונית. אם היו לי מטלות מצאתי בשובי הביתה מעטפה מתחת לדלת, כמו מין חשבון ארנונה.

טרוור היקר,
"הַבָּנִים, שִׁמְעוּ בְּקוֹל הַהוֹרִים בְּכָל דָּבָר, כִּי זֶה לְרָצוֹן בְּעֵינֵי אלוהים."
— (אל הקולוסים ג': כ')
יש דברים מסוימים שאני מצפה ממך כבני, וכגבר צעיר. עליך לנקות את החדר שלך. עליך לשמור על ניקיון הבית. עליך לדאוג לשלמות של תלבושת בית הספר שלך. בבקשה, ילדי, אני מפצירה בך. כבד את חוקיי, כך שאוכל גם אני לכבד אותך. אבקשך כעת: בבקשה, לך לשטוף את הכלים ונכש את העשבים שבגינה.
בברכה,
אמא

עשיתי את המטלות שלי, ואם היה לי משהו לומר כתבתי לה בחזרה. מכיוון שאמא הייתה מזכירה, ואני הייתי מבלה במשרד שלה שעות מדי יום אחרי הלימודים, למדתי הרבה על התכתבויות עסקיות. למען האמת, הייתי גאה למדי ביכולות כתיבת המכתבים שלי.

לכל מאן דבעי:
אמא יקרה,
קיבלתי את מכתבך הקודם. אני מאושר לומר שבתחום הכלים אני מתקדם מהר מהמתוכנן, ואמשיך לשטפם בעוד כשעה קלה. שימי לב בבקשה שהגינה רטובה, ואשר על כן אני מנוּע מלנכש את העשבים בעת הזו, אך היִי סמוכה ובטוחה כי גם מטלה זו תתבצע עד סוף השבוע. כמו כן, אני מסכים לגמרי עם דברייך באשר למידת הכבוד לכללים, ומבטיח לשמור על חדרי מתוחזק באופן המניח את הדעת.
שלך בכנות,
טרוור

אלה היו המכתבים המנומסים. אם ניהלנו ויכוח אמיתי בהילוך גבוה, או אם הסתבכתי בבית הספר, הייתי מוצא איגרות מאשימות יותר ממתינות לי בשובי הביתה.

טרוור היקר,
"אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב־נָעַר שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּֽנּוּ."
(משלי כ"ב, ט"ו)
הציונים שלך בסמסטר הזה היו מאכזבים למדי, והתנהגותך בכיתה ממשיכה להיות חסרת כבוד ולהוות הפרעה ומטרד. מפעולותיך משתמע כי אינך מכבד אותי. אינך מכבד את מורותיך. למד לכבד את הנשים בחייך. האופן שבו אתה נוהג בי ובמורותיך יקבע את האופן שבו תנהג בנשים אחרות בחייך. דחה את הנורמה הזו כעת וסגל במקומה אחת חדשה — ותזכה להיות גבר טוב יותר בעתיד. מפאת התנהגותך, אני מקרקעת אותך לשבוע אחד. טלוויזיה או משחקי וידאו אסורים.
בידידות,
אמא

אני, כמובן, חשבתי שהעונשים הללו בלתי הולמים לחלוטין. לקחתי את המכתב והתעמתּי איתה.
"אני יכול לדבר איתך על זה?"
"לא. אם אתה רוצה להגיב, אתה מוזמן לכתוב מכתב."
הלכתי לחדר, הוצאתי דף ועט, התיישבתי ליד מכתבתי הקטנה ותקפתי את טיעוניה בזה אחר זה.

לכל מאן דבעי:
אמא יקרה,
ראשית כל, זו הייתה תקופה קשה במיוחד בבית הספר, ולא הוגן מצידך לומר לי שציוניי היו רעים, במיוחד משום שאת בעצמך לא בדיוק הצטיינת בבית הספר ואני, אחרי הכול, תוצר שלך, כך שבאופן חלקי אותך צריך להאשים כי אם את לא היית טובה בלימודים, למה שאני אהיה טוב בלימודים, כי מבחינה גנטית אנחנו אותו דבר. סבתא תמיד מדברת על כמה שובבה היית, ודי מובן מאליו שהשובבות שלי באה ממך, אז אני לא חושב שזה הוגן או צודק מצידך להגיד לי משהו בכלל מכל הדברים שאמרת.
שלך,
טרוור

הבאתי לה את המכתב, ועמדתי שם בזמן שקראה אותו. היא קרעה אותו וזרקה אותו לפח האשפה. "שטויות! פשוט שטויות!" ואז היא התחילה לנאום באריכות, ואני אמרתי, "אה־אה־אהההה... לא! את צריכה לכתוב לי את כל זה במכתב." ואז הלכתי לחדר, ממתין לתגובתה. לפעמים כל ההתכתבויות הלוך ושוב הללו נמשכו לאורך ימים ארוכים.

חילופי המכתבים נועדו למריבות משניות בחשיבותן. בעבירות חמורות, אמא תמיד העדיפה פליקים בטוסיק. כמו רוב ההורים הדרום־אפריקאים, כשזה הגיע למשמעת אמא השתייכה לאסכולה הישנה. אם הגזמתי היא בחרה בחגורה או במקל. עד כדי כך זה היה פשוט בימים ההם. רוב החברים שלי קיבלו טיפול דומה. אמא הפליקה לי בישיבה, כמו שצריך, אם רק נתתי לה את ההזדמנות. אבל היא אף פעם לא הצליחה לתפוס אותי. סבתא כינתה אותי "סְפְּרִינְגְבּוֹק" — על שם היונק השני במהירותו על פני כדור הארץ, אותו צבי שהצ'יטה מנסה תמיד לצוד. אמא נאלצה להפוך את עצמה ללוחמת גרילה. היא החטיפה לי איפה שרק הצליחה, בחגורה או בנעל, או בכל מה שהיה זמין באותו רגע.

דבר אחד שכיבדתי אצל אמא היה שהיא מעולם לא הותירה מקום לספק באשר לסיבה שבעטיה חטפתי. הפליקים לא באו מעצבים גרידא, אלא כביטוי למשמעת שבאה מאהבה. אמא ניצבה, בודדה במערכה, מול ילד משוגע. השמדתי פסנתרים. חירבנתי על רצפות. הייתי מפשל, היא הייתה מכסחת לי את הצורה, משאירה לי קצת זמן לבכות, ומיד צצה שוב בחדרי עם חיוך ענק ואומרת, "אתה מוכן לארוחת הערב? אנחנו צריכים לאכול מהר אם אנחנו רוצים להספיק לצפות במשטרה שלום. אתה בא?"

"מה? את לא נורמלית, הרגע הרבצת לי!"
"כן. זה היה כי עשית משהו לא בסדר. אבל זה לא אומר שאני לא אוהבת אותך יותר." 
"מה?"
"תראה, עשית משהו לא בסדר — כן או לא?"
"עשיתי."
"נו, אז מה? הכיתי אותך. ועכשיו כל זה מאחורינו. אז למה לשבת שם ולבכות? הגיע הזמן למשטרה שלום. נו, ויליאם שאטנר ממתין רק לך. אתה בא או לא?"

בענייני משמעת, בית הספר הקתולי היה רחוק מלהיות בדיחה. כל פעם שהסתבכתי עם הנזירות במאריווייל, הן הצליפו בפרקי־אצבעותיי בקצה של סרגל מתכת. אם קיללתי, הן שטפו את פי בסבון. על פשעים רציניים נשלחתי בדרך כלל למשרד המנהל. רק הוא היה כשיר להעניק לכם הפלקה רשמית. הייתם צריכים להתכופף, ואז הוא היה מצליף לכם בתחת עם הדבר השטוח הזה מגומי, שנראה כמו סוליה של נעל.

בכל פעם שהמנהל היכה אותי, הרגשתי כאילו הוא חשש לעשות את זה חזק מדי. יום אחד באמצע הפלקה חשבתי לעצמי, בנאדם, לו רק אמא הייתה מכה אותי גם ככה, ופתאום התחלתי לצחוק. לא יכולתי לשלוט בזה. המנהל לא הבין. "אם אתה צוחק כשמפליקים לך," הוא אמר, "משהו ממש לא בסדר אצלך."

זו הייתה הראשונה משלוש פעמים שבית הספר הכריח את אמא לקחת אותי לפסיכולוג שיעריך את מידת השפיות שלי. כל פסיכולוג שבדק אותי חזר ואמר, "אין שום דבר לא בסדר עם הילד הזה." לא סבלתי מהפרעות קשב וריכוז. לא הייתי סוציופת. הייתי פשוט יצירתי, עצמאי ומלא אנרגיה. המטפלים אכן ערכו לי סדרה של בדיקות, והגיעו למסקנה שאני עומד להפוך לאחד מהשניים: או פושע מצוין, או מישהו שמצוין בתפיסת פושעים. היה לי כישרון מולד למציאת פרצות בחוק. אם חשבתי שחוק כלשהו אינו הגיוני, לא שקטתי עד שמצאתי דרך לעקוף אותו.

החוקים שנגעו לטקסים במיסת יום שישי, למשל, לא היו הגיוניים בעיניי. בילינו שם כשעה. כורעים, עומדים, יושבים, כורעים, יושבים, כורעים, עומדים, יושבים. ואחרי כל זה ממש גוועתי ברעב. אבל לא הורשיתי לאכול מלחם הקודש, כי לא הייתי קתולי. הילדים האחרים יכלו לאכול את בשרו של ישו ולשתות מדמו, אבל אני לא. דמו של ישו היה מיץ ענבים. השתגעתי על מיץ ענבים. מיץ ענבים וקרקרים — מה עוד יכול ילד לבקש? והם לא הרשו לי לאכול שום דבר מזה. אז התווכחתי עם הנזירות ועם הכומר כל הזמן. "רק קתולים יכולים לאכול את בשרו של ישו ולשתות את דמו של ישו, נכון?"

"כן."
"אבל ישו לא היה קתולי."
"נכון."
"ישו היה יהודי."
"אממ, כן."
"אז בעצם אתם אומרים לי שאם מר ישו, בכבודו ובעצמו, היה נכנס לתוך הכנסייה שלכם ממש עכשיו — הוא לא היה רשאי לקבל קצת מהבשר והדם שלו־עצמו?" 
"ובכן... אההה.... אמממ..."
אף פעם לא הייתה להם תשובה טובה.

יום אחד, לפני המיסה, החלטתי: אני הולך להשיג לי קצת מהדם והבשר האלה של ישו. התגנבתי אל מאחורי המזבח, שתיתי את כל בקבוק מיץ הענבים ואכלתי חפיסה שלמה של "לחם הקודש," רק כדי לפצות על כל הפעמים שלא יכולתי לעשות זאת. לדעתי לא שברתי אף כלל, כי הכללים לא היו הגיוניים בעיניי. ילד אחר הלשין עליי בווידוי שלו, והכומר מיהר להסגיר אותי.
"לא, לא," מחיתי. "אתם הפרתם את הכללים. זה מידע סודי. הכומר לא אמור לגלות מה שאומרים לו בווידוי."

לא היה להם אכפת. בית הספר היה יכול להפר כל כלל שבא לו. המנהל נכנס בי. 
"איזה מין אדם חולני יאכל את כל הבשר של ישו וישתה את כל דמו?"
"אדם רעב?"

על זה קיבלתי הפלקה נוספת וסיבוב נוסף אצל הפסיכולוג. הביקור השלישי היה כבר אצל פסיכיאטר, והקש ששבר את גב הגמל הגיע בכיתה ו'. ילד אחד התעמר בי. הוא איים להכות אותי, ואני הבאתי את אחד הסכינים שלי לבית הספר. לא התכוונתי להשתמש בו, רק רציתי אותו קרוב אליי, על כל מקרה. לבית הספר לא היה אכפת, כרגיל. בשבילם זה היה הקש האחרון. אבל לא בדיוק הושעיתי. המנהל הושיב אותי ואמר, "טרוור, אנחנו יכולים להשעות אותך. אתה צריך לחשוב טוב־טוב עם עצמך אם אתה רוצה להיות במאריווייל בשנה הבאה." אני חושב שהוא חשב שהוא מציב בפניי אולטימטום שיגרום לי להתאפס על עצמי. "לא," אמרתי לו, "אני לא רוצה להיות פה." וזה היה סופו של בית הספר הקתולי.

באופן משעשע, לא הסתבכתי עם אמא כשזה קרה. שום פליקים לא ציפו לי בבית. היא איבדה את המלגה כשעזבה את עבודתה כקלדנית, ושכר הלימוד בבית הספר הפרטי היה גדול עליה. אבל יותר מכך, היא חשבה שבית הספר הגיב באופן מוגזם. למען האמת, רוב הפעמים אמא עמדה לצידי מול מאריווייל. היא הסכימה איתי לגמרי לגבי עניין "לחם הקודש." "תן לי להבין רגע," היא אמרה למנהל, "אתם מענישים את הילד כי הוא רוצה את גופו ודמו של ישו? למה שלא יקבל את הדברים הללו? מובן מאליו שהוא צריך לקבל אותם." כשהם הכריחו אותי לפגוש פסיכולוג אחרי שצחקתי בזמן שהמנהל הלקה אותי, היא אמרה לבית הספר שגם זה מגוחך בעיניה.

"גברת נואה, הבן שלך צחק בזמן שהרבצנו לו."
"ובכן, ברור כשמש שאתה לא יודע איך להרביץ לילד. זו הבעיה שלך, לא שלי. טרוור מעולם לא צחק כשאני הכיתי אותו, אני יכולה לומר לך את זה בוודאות." 

זה היה הדבר המוזר והמדהים למדי בנוגע לאמא. אם היא הסכימה איתי שחוק מסוים היה טיפשי, היא לא הייתה מענישה אותי אם עברתי עליו. גם היא וגם הפסיכולוגים הסכימו שבית הספר הוא זה שהייתה לו בעיה, לא אני. בית ספר קתולי לא היה בדיוק המקום ליצירתיות ועצמאיות. בית ספר קתולי דומה לאפרטהייד בכך שהוא סמכותני באופן חסר רחמים, וסמכותו נתמכת בכמה חוקים שאינם מתקבלים על הדעת. אמא גדלה עם החוקים הללו, וגם היא פקפקה בהם. אם הם לא החזיקו מים, היא פשוט נהגה לעקוף אותם באלגנטיות. הסמכות היחידה שאמא הכירה בה הייתה אלוהים. אלוהים הוא אהבה, התנ"ך הוא אמת, וכל השאר נתון לוויכוח. היא לימדה אותי לאתגר את הסמכויות ולהטיל ספק במערכות. זה התפוצץ לה בפרצוף רק כשהשתמשתי בזה נגדה.

כשהייתי בן שבע, אמא יצאה כבר כשנה עם החבר החדש שלה, הבל, אבל באותו הזמן הייתי צעיר מכדי לדעת מה הם היו זה לזו. חשבתי לעצמי משהו כמו, "היי, זה החבר של אמא שנמצא פה די הרבה." אהבתי את הבל. הוא היה בחור ממש נחמד. כאדם שחור באותה תקופה, אם רציתם לחיות בפרוורים היה עליכם למצוא משפחה לבנה שמשכירה את מגורי המשרתים שלה או, לפעמים, את המוסך שלה — וזה בדיוק מה שהבל עשה. הוא גר בשכונת אוֹרֶנְג' גְרוֹב במוסך של משפחה לבנה. הוא הפך אותו למעין קוטג', עם כיריים ומיטה. לפעמים הוא נשאר לישון אצלנו, ולפעמים הלכנו לישון אצלו. לגור בקוטג' בזמן שהיה לנו בית משלנו לא היה אידיאלי. אבל אורנג' גרוב הייתה קרובה לבית הספר שלי ולעבודה של אמא, אז היו לה יתרונות. למשפחה הלבנה הזו הייתה גם עובדת שחורה שגרה במגורי המשרתים שבחצר, ואני נהגתי לשחק עם הבן שלה בכל פעם שנשארנו לישון שם. בגיל הזה אהבתי לאש הייתה בשיא בעירתה.

אחר־צהריים אחד, כשכולם היו בעבודה — אמא, הבל ושני ההורים הלבנים — הילד ואני שיחקנו ביחד, בזמן שאמא שלו הייתה בפנים וניקתה את הבית. אחד הדברים שאהבתי במיוחד היה להשתמש בזכוכית מגדלת כדי לצרוב את שמי על פיסות עץ. אם מכוונים את העדשה וממקדים אותה היטב, מצליחים להפיק להבה. אם מזיזים אותה לאט־לאט, אפשר לצרוב בעזרתה צורות ואותיות. זה הקסים אותי.

באותו אחר־הצהריים לימדתי את הילד ההוא איך לעשות את זה. היינו במגורי המשרתים, שהיו דומים יותר למחסן כלים שהתווסף לאחורי הבית. הם היו מלאים בסולמות עץ, דליי צבע ישן וטרפנטין. נוסף על כך, הייתה איתי גם קופסת גפרורים — בקיצור, כל מה ששימש אותי בדרך כלל לשם הבערת שריפות. ישבנו על מזרן ישן על הרצפה שהם השתמשו בו לשינה, שהיה פשוט שק מלא בקש מיובש. השמש שלחה את קרניה מבעד לחלון, ואני הדגמתי לילד איך לצרוב את שמו על פיסת דיקט. בשלב מסוים לקחנו הפסקה כדי למצוא משהו לנשנש. השארתי את הזכוכית המגדלת ואת הגפרורים על המזרן, ויצאנו החוצה.

כשחזרנו אחרי כמה דקות, גילינו שלמחסן הייתה דלת שננעלת מבפנים באופן אוטומטי. לא יכולנו לחזור פנימה בלי ללכת למצוא את אמא שלו, אז החלטנו לוותר ולהשתובב בחצר במקום זאת. לאחר זמן מה הבחנתי בעשן יוצא מבעד לחרכי מסגרת החלון. רצתי לשם והבטתי פנימה. שריפה קטנה פרצה במרכזו של מזרן הקש, בדיוק במקום שבו הותרנו את הגפרורים ואת הזכוכית המגדלת. רצנו לקרוא למשרתת. היא באה, אבל היא לא ידעה מה לעשות. הדלת הייתה נעולה, ולפני שהספקנו להבין איך להיכנס למחסן, כל תכולתו עלתה בלהבות — המזרן, הסולמות, הצבע, הטרפנטין, הכול. הלהבות התקדמו מהר. בתוך זמן קצר עלה גם הגג באש, ומשם התקדמה הלהבה אל הבית המרכזי. כל המתחם בער ובער ובער. העשן היתמר אל השמיים. שכן צלצל למכבי האש, והסירנות נשמעו למרחוק. אני והילד והמשרתת רצנו לכביש והתבוננו בעוד הכבאים מנסים לכבות את השריפה, אבל כשהם הגיעו כבר היה מאוחר מדי. לא נותר דבר מלבד מעטפת מפויחת של טיח ולבנים, חסרת גג וזרועת הרס.

המשפחה הלבנה חזרה הביתה, עמדה ברחוב והביטה בעיי־החורבות שלהם קראו עד לא מזמן בית. הם שאלו את המשרתת מה קרה, היא ביררה את העניין עם הבן שלה והוא הלשין עליי ללא היסוס. "לטרוור היו גפרורים," הוא אמר. המשפחה לא אמרה לי כלום. אני לא חושב שהם ידעו מה לומר. הם היו מוכי־אלם. הם לא צלצלו למשטרה, לא איימו לתבוע. מה הם כבר יכלו לעשות, לאסור ילד בן שבע על הצתה? ממילא היינו כל כך עניים, כך שהם לא יכלו לקבל מאיתנו כלום. בנוסף, הם היו מבוטחים, אז שם זה נגמר. הם העיפו את הבל מהמוסך, מה שלדעתי היה קורע מצחוק, כי המוסך, שעמד בפני עצמו, היה המבנה היחיד שנותר בלא פגע. לא ראיתי כל סיבה לכך שהבל יעזוב, אבל הם אילצו אותו לעשות זאת.

ארזנו את חפציו, שמנו אותם במכונית ונסענו הביתה לעדן פארק; מכאן ואילך, הבל פחות או יותר גר איתנו. הוא ואמא נקלעו למריבה איומה. "הבן שלך שרף לי את החיים!" אבל לא נענשתי על כך באותו היום. אמא הייתה המומה מדי בשביל זה. יש להיות שובב, ויש לשרוף עד היסוד בית של לבנים. בנקודה הזו היא כבר ממש לא ידעה מה לעשות איתי. לא הרגשתי רע בקשר לזה. אני עדיין לא. עורך הדין שבי עדיין משוכנע בחפותי. היו גפרורים, זכוכית מגדלת ומזרן — ואז, בבירור, פשוט אירעה סדרה של אירועים מצערים. אבל דברים עולים באש לפעמים. לכן יש בעולם מכבי אש. למרות זאת, כולם במשפחתי יאמרו לכם, "טרוור שרף פעם בית כליל." לפני כן אנשים חשבו שאני שובב, אבל עכשיו כבר עליתי לדרגת נודע לשמצה. אחד מהדודים שלי הפסיק לקרוא לי טרוור. במקום זה, הוא התחיל לקרוא לי "טֶרוֹר."
"אל תשאירו את הילד הזה לבד בביתכם אפילו לרגע אחד,"הוא נהג לומר. "אחרת הוא ישרוף אותו עד היסוד."

בן דודי מלונגיסי לא מבין עד היום איך שרדתי את השובבות שלי במשך תקופה כה ארוכה. איך עמדתי בכל ההפלקות שקיבלתי. למה המשכתי להתפרע? איך לא למדתי אף פעם את הלקח? שני בני הדודים שלי היו ילדים טובים. מלונגיסי קיבל הפלקה אולי פעם אחת בחייו. אחריה הוא החליט שהוא לא רוצה לחזור על החוויה הזו אפילו פעם אחת נוספת. ואכן, מיום זה ואילך הוא ציית תמיד לחוקים. אני, לעומת זאת, בורכתי בתכונה נוספת שירשתי מאמא: היכולת לשכוח את הכאב שבחיים. אני זוכר את הדבר שגרם לטראומה, אבל אני לא נאחז בטראומה עצמה בציפורניי. אני לא נותן לזיכרון הכואב למנוע ממני לנסות משהו חדש. אם תחשבו יותר מדי על המכות שאמא שלכם החטיפה לכם, או על אלו שחטפתם מהחיים עצמם, תפסיקו למתוח את הגבולות ולשבור את החוקים. עדיף לספוג את המכות, לבכות קצת, ואז להתעורר בבוקר למחרת ולהמשיך הלאה. יהיו לכם כמה חבּוּרות שיזכירו לכם את מה שקרה, וזה בסדר. אבל אחרי זמן מה החבורות דוהות, והן דוהות כדי לסמן לכם שזה בדיוק הזמן לקום ולעשות שוב בלגן.
--------
אלו רק כמה עמודים מספר שכל כולו כתיבה משובחת וסיפור מרהיב. להזמנת הספר במחיר מיוחד באתר, הקליקו כאן