"האווירה ברחוב הייתה של שלום העומד בפתח. אהוד ברק, ראש הממשלה, דיבר על שיחות בקמפ-דיוויד שיסתיימו בהסדר קבע. כמעט כל תושב פלסטיני מצא עבודה בישראל או באזור יהודה ושומרון", כותב יעקב סבג, בכיר המנהל האזרחי לשעבר, בספרו 'זכרונות אבו יוסוף'.

"רבים התריעו כי מדובר בשקט שלפני הסערה", ממשיך סבג. "בראש המזהירים עמד עמוס גלעד, שכיהן אז כראש חטיבת המחקר באמ"ן, והפך למתאם הפעולות בשטחים זמן קצר לאחר פרוץ אירועי האינתיפאדה השנייה (גאות ושפל). עמוס גלעד קרא את ערפאת טוב מאחרים, והבין שאין לו שום כוונה להירשם בהיסטוריה כמי שוויתר באופן רשמי על חלקים מ'פלסטין'. בניגוד לאינתיפאדה הראשונה, צה"ל לא נתפס בלתי מוכן לחלוטין. כמעט כל הבסיסים באזור יהודה ושומרון ובאזור חבל עזה מוגנו היטב והחיילים אומנו לתרחיש של הסלמה."

עמית סגל ממליץ: "רוצים להבין את המצב? קראו את זכרונות אבו יוסוף"

וסבג ממשיך:

"כל זה לא הפריע לראש הממשלה דאז אהוד ברק לקדם במלוא המרץ את מדיניותו המוצהרת. בחודש יוני 2000 נסוגו כוחות צה"ל מלבנון. החיילים נסו אל הגבול הבינלאומי, כשהם מותירים אחריהם שלל רב לחיזבאללה ולא מעט אנשי צד"ל, שהופקרו ונאלצו להימלט על נפשם.
פלסטינים רבים ראו בנסיגה מלבנון עדות ברורה לכך שישראל היא 'נמר של נייר'. רבים דיברו על הדוגמה השלילית הטמונה בכך שמדינה מפקירה את בני בריתה ונסוגה מול מתקפות גרילה. היו שהעריכו כי לא רחוק היום בו יאמצו גורמים פלסטיניים את המודל הלבנוני.

זמן לא רב לאחר מכן החלו השיחות בקמפ-דיוויד. ראש הממשלה ברק פיזר סביבו אופטימיות, אף שרבים העריכו כי דין השיחות להסתיים בכישלון. ערפאת, הם אמרו, רחוק מלהסכים אפילו לפשרות הפשרניות ביותר שישראל מוכנה להציע. בכל זאת, במערכת תאום הפעולות בשטחים התייחסו למצב כאילו אנו ניצבים בפני הסכם שלום היסטורי. סגן המתאם, תא"ל משלב, הזמין צוות שיגבש מנגנון קישור אל מול המדינה הפלסטינית-עצמאית העתידה לקום. באופן לא מפתיע, אף שהסכם שלום היה אמור לייתר את הצורך במנגנון קישור כזה, המערכת שהוצעה הייתה זהה כמעט למערכת הקיימת ובכמה מובנים אף הורחבה.

משלב הכריז על 'כוננות על' במערכת, לכבוד השיחות בקמפ- דיוויד. כל הקצינים הוצבו בתורנות של עשרים וארבע שעות ביממה כולל ימי שבת, בחמ"ל מיוחד שצויד בעשרות קלסרים עבי כרס, גדושי נתונים ונתוני נתונים למקרה שבמהלך השיחות תעלה שאלה כלשהי שתדרוש תשובה מידית. דו"חות היחידה נשלחו לוושינגטון במערכת מאובטחת מדי יום בשעה קבועה. למותר לציין שאיש במשלחת המו"מ, כולל מתאם הפעולות יעקב אור, לא טרחו לשאול שאלה כלשהי ובוודאי שלא לקרוא את הדוחות על הלכי הרוח ביהודה ושומרון.

מאמצי המשא ומתן מן הצד הישראלי העלו חרס. לא הושגה הסכמה, לא כי אהוד ברק לא רצה בה, אלא משום שערפאת האמין שמשא ומתן צריך למצות עד תום ולבחון כמה ויתורים נוספים אפשר להשיג. הוויתורים שכבר הוצעו נמצאו בכיסו ממילא וערכם, לפיכך, נמוך מאוד. אהוד ברק לא הבין זאת; לא הבין את ערפאת ולא הבין איך הוא חושב ופועל."

סבג לא רק מתאר את המצב, אלא גם מסביר מדוע נכשל המו"מ: 

"לא נכונה התפישה הגורסת שהוויתורים הישראליים לא הספיקו לערפאת", הוא כותב. "הראיס הנכלולי מעולם לא התכוון לכבד שום הסכם עליו חתם וכל הסכם נתפש בעיניו רק כמדרגה להשגת הוויתור הבא. ערפאת פשוט חתר לאתר את המדרגה הגבוהה ביותר שאליה אפשר לטפס ברגע זה. לו סבר שההצעה של ברק היא קצה גבול הוויתורים שלו, הוא היה עשוי לאמץ אותה ועדיין להפר מאוחר יותר את ההסכמים."

"ערפאת הבין שברק מתייחס לוויתורים לפלסטינים כאל דרך להיפטר מנטל כבד המוטל עליו אישית, וניסה לבחון כמה הנטל הכבד הזה מעיק עליו וכמה אפשר לסחוט ממנו", מסכם סבג, "כפי שאמר בהמשך עראפת למקורביו, "אין ברירה, חייבים לעבור עוד סבב של אלימות כדי שהישראלים יסכימו לעוד ויתורים"."

רוצים לדעת הכל על הפקידות המושחתת של הפלגים הפלסטיניים והטעויות שישראל עשתה במערכת היחסים איתם? לספר זכרונות אבו יוסוף לחצו כאן