ההיסטוריה חוזרת והפשיזם של השמאל מרים שוב את ראשו
--
פעילי ארגון השמאל 'אנטיפה' הפשיסטי, שמשמעות שמו היא "אנטי פשיזם" למרבה האירוניה, היכו עיתונאי צעיר שהעז לסקר את ההפגנה שלהם בפורטלנד שבארה"ב, שפכו עליו חומרים כימיים וגרמו לאישפוזו, זאת לצד הכאת עוברים ושבים והשתוללות אלימה מוחלטת.

פעיליה הפשיסטים של 'אנטיפה' לא צמחו משום-מקום. הם מהווים המשך ישיר לפעפוע פשיסטי ארוך וממושך בשמאל האמריקאי בפרט והעולמי בכלל, אותו מתאר בצורה יוצאת דופן ג'ונה גולדברג בספרו רב המכר 'למי קראת פשיסט?'. באחת הדוגמאות מסמרות השיער המובאות בספר הוא מספר:

"המהפכנים בעיני עצמם הפגינו תעוזה הולכת וגוברת בניסיונותיהם לסחוט ויתורים מהאוניברסיטה. סטודנטים ופרופסורים שכונו "בוגדים בגזע" זכו לאיומים ברצח, אויבי האומה הגזעית הוכו נמרצות בידי בריונים שהסתובבו ברחובות. רובים הוכנסו לקמפוס והסטודנטים הסתובבו בו במדי צבא. פרופסורים הוחזקו בני ערובה, הוטרדו, הופחדו ונחשפו לאיומים כל אימת שהדברים שלימדו סתרו את אורתודוקסיית הגזע. אך מִנהלת האוניברסיטה, בשילוב של פחדנות ואהדה למורדים, סירבה להעניש את המהפכנים גם כאשר נשיא האוניברסיטה נדחף בידי בריון פשיסטי אל מול עיני הקמפוס.

הרדיקלים ואוהדיהם מבין הסטודנטים האמינו שהם מהפכני שמאל — בעיניהם, זה היה היפוכו הגמור של פשיזם — אך כאשר אחד הפרופסורים קרא באוזניהם את נאומיו של בניטו מוסוליני הריעו לו הסטודנטים בהתלהבות. האירועים הגיעו לשיאם כשסטודנטים השתלטו על אגודת הסטודנטים ועל תחנת הרדיו המקומית.

הסטודנטים החמושים ברובים ובאקדחים תבעו מוסדות חינוך טהורים מבחינה אתנית, עם צוות הוראה וניהול מבְּני גזעם. בתחילה חברי הפקולטה והמִנהלה הפגינו היסוס; אבל כשמישהו אמר שהמתנגדים לסדר היום הזה עלולים להירצח, שינו רוב ה"מתונים" את טעמם בזריזות יתרה והתייצבו בתמיכה בקיצונים. בתהלוכת המונים שהזכירה את מצעדי נירנברג של הנאצים, היכו הפרופסורים על חטא, חזרו בהם מדרכיהם הראקציונריות ונשבעו אמונים לסדר המהפכני החדש.

אחד הפרופסורים נזכר מאוחר יותר באיזו קלות "מרצים נפוחים, שהטיפו לחופש אקדמי, הפכו לדובים מרקדים". בסופו של דבר הצליחו הבריונים הפשיסטים להשיג את כל מה שרצו. הרשויות הרכינו ראש ונענו לכל דרישותיהם. קומץ המתנגדים עזבו בשקט את האוניברסיטה. כשהתברר שאי אפשר לערוב לביטחונם, הם נאלצו במקרים מסוימים גם לעזוב את המדינה.

האם מדובר באוניברסיטת ברלין ב-1932? במילנו ב-1922? ניחושים לא רעים, אך לא: זהו תיעוד של מה שהתרחש באוניברסיטת קורנל היוקרתית שבניו-יורק באביב 1969. לאומנים שחורים במדי צבא, תחת דגל "האגודה האפרו-אמריקנית", ניהלו מסע תוקפני של הפחדה ואלימות והשתלטו על האוניברסיטה."

וגולדברג ממשיך:

"חמישה חודשים אחרי ההשתלטות בקורנל התכנסו חברי מחתרת וות'רמן בפארק לינקולן שבשיקגו. הם היו חמושים במחבטי בייסבול, בקסדות "ובמה שנראה כמו מאגרים בלתי נדלים של יהירות ותיעוב עצמי", כניסוחו של ההיסטוריון ג'ים מילר. הם נערכו "לרסק את העכבות הבורגניות שלהם ו'לקרוע את עיר החזירים לגזרים' ב'פעולה לאומית' שהם כינו 'ימי הזעם'". כמו בעלי החולצות החומות והסקואדריסטי הפשיסטים הם יצאו למסע של ריסוק חלונות ראווה, הרס רכוש וניסיון להלך אימים על הבורגנות.

בלב שנאת הליברליזם של השמאל החדש, התאהבותו באלימות ונכונותו להחריב את הציוויליזציה המערבית ניצב תיעוב עצמי. "אנחנו נגד כל מה שהוא 'טוב והגון' באמריקה הלבנבנה", הכריזו המורדים. "אנחנו נשרוף ונבזוז ונהרוס. אנחנו הסיוט הכי גרוע של אימא שלכם".

מחתרת וותרמן הפכה לפלוגות הסער של השמאל החדש, והחרידה גם את אלו שהסכימו עם היעדים שאליהם היא חותרת. בריגדות הלוחמים של השמאל החדש היו משוכנעות שכל הלבנים נולדו מוכתמים בחטא הקדמון של "פריבילגיית העור" — כלומר, הם הפנימו את החשיבה הגזענית כשנאה של צבע העור של עצמם".
------

רוצים לדעת עוד על הפשיזם? לחצו כאן