"המיתוס העממי הוא שההיפים של שנות השישים היו תנועה אוטופית נעימת הליכות שהתנגדה למלחמת וייטנאם הקולוניאליסטית מחוץ, וביקשה להשיג שוויון רב יותר והרמוניה מבית", מספר ג'ונה גולדברג ומרסק את המיתוס השקרי:

"נכון יהיה לומר שחלק גדול מהצעירים שנמשכו למה שהם כינו "התנועה" אכן היו חולמים ואידאליסטים, שחשבו שהם אכן מסייעים לשמש לעלות ולבוקר להאיר. 
ובכל זאת, בממד הפוליטי, קשה להתכחש לכך שליבת הפעילים של התנועה הייתה כת צעירים פשיסטית. למעשה, "התנועה" של שנות השישים הייתה "רגע הפשיסטי" חשוב במאה העשרים. הרדיקלים של השמאל החדש דיברו על "כוח להמונים" ועל "הקול האותנטי של דור חדש", אך לא זה ולא זה עניינו אותם באמת. הם היו תנועת אוונגרד שביקשה להגדיר מחדש לא רק את הפוליטיקה אלא גם את טבע האדם."

באחת מן הדוגמאות מסמרות השיער הרבות שהוא מביא ברב המכר 'למי קראת פשיסט?', מתאר גולדברג:

"המהפכנים בעיני עצמם הפגינו תעוזה הולכת וגוברת בניסיונותיהם לסחוט ויתורים מהאוניברסיטה. סטודנטים ופרופסורים שכונו "בוגדים בגזע" זכו לאיומים ברצח, אויבי האומה הגזעית הוכו נמרצות בידי בריונים שהסתובבו ברחובות. רובים הוכנסו לקמפוס והסטודנטים הסתובבו בו במדי צבא.

פרופסורים הוחזקו בני ערובה, הוטרדו, הופחדו ונחשפו לאיומים כל אימת שהדברים שלימדו סתרו את אורתודוקסיית הגזע. אך מִנהלת האוניברסיטה, בשילוב של פחדנות ואהדה למורדים, סירבה להעניש את המהפכנים גם כאשר נשיא האוניברסיטה נדחף בידי בריון פשיסטי אל מול עיני הקמפוס.

הרדיקלים ואוהדיהם מבין הסטודנטים האמינו שהם מהפכני שמאל — בעיניהם, זה היה היפוכו הגמור של פשיזם — אך כאשר אחד הפרופסורים קרא באוזניהם את נאומיו של בניטו מוסוליני הריעו לו הסטודנטים בהתלהבות. האירועים הגיעו לשיאם כשסטודנטים השתלטו על אגודת הסטודנטים ועל תחנת הרדיו המקומית.

הסטודנטים החמושים ברובים ובאקדחים תבעו מוסדות חינוך טהורים מבחינה אתנית, עם צוות הוראה וניהול מבְּני גזעם. בתחילה חברי הפקולטה והמִנהלה הפגינו היסוס; אבל כשמישהו אמר שהמתנגדים לסדר היום הזה עלולים להירצח, שינו רוב ה"מתונים" את טעמם בזריזות יתרה והתייצבו בתמיכה בקיצונים. בתהלוכת המונים שהזכירה את מצעדי נירנברג של הנאצים, היכו הפרופסורים על חטא, חזרו בהם מדרכיהם הראקציונריות ונשבעו אמונים לסדר המהפכני החדש. אחד הפרופסורים נזכר מאוחר יותר באיזו קלות "מרצים נפוחים, שהטיפו לחופש אקדמי, הפכו לדובים מרקדים".

בסופו של דבר הצליחו הבריונים הפשיסטים להשיג את כל מה שרצו. הרשויות הרכינו ראש ונענו לכל דרישותיהם. קומץ המתנגדים עזבו בשקט את האוניברסיטה. כשהתברר שאי אפשר לערוב לביטחונם, הם נאלצו במקרים מסוימים גם לעזוב את המדינה.

האם מדובר באוניברסיטת ברלין ב-1932? במילנו ב-1922? ניחושים לא רעים, אך לא: זהו תיעוד של מה שהתרחש באוניברסיטת קורנל היוקרתית שבניו-יורק באביב 1969. לאומנים שחורים במדי צבא, תחת דגל "האגודה האפרו-אמריקנית", ניהלו מסע תוקפני של הפחדה ואלימות והשתלטו על האוניברסיטה."

וגולדברג ממשיך:

"חמישה חודשים אחרי ההשתלטות בקורנל התכנסו חברי מחתרת וות'רמן בפארק לינקולן שבשיקגו. הם היו חמושים במחבטי בייסבול, בקסדות "ובמה שנראה כמו מאגרים בלתי נדלים של יהירות ותיעוב עצמי", כניסוחו של ההיסטוריון ג'ים מילר. הם נערכו "לרסק את העכבות הבורגניות שלהם ו'לקרוע את עיר החזירים לגזרים' ב'פעולה לאומית' שהם כינו 'ימי הזעם'". כמו בעלי החולצות החומות והסקואדריסטי הפשיסטים הם יצאו למסע של ריסוק חלונות ראווה, הרס רכוש וניסיון להלך אימים על הבורגנות.

בלב שנאת הליברליזם של השמאל החדש, התאהבותו באלימות ונכונותו להחריב את הציוויליזציה המערבית ניצב תיעוב עצמי. "אנחנו נגד כל מה שהוא 'טוב והגון' באמריקה הלבנבנה", הכריזו המורדים. "אנחנו נשרוף ונבזוז ונהרוס. אנחנו הסיוט הכי גרוע של אימא שלכם". 
מחתרת וותרמן הפכה לפלוגות הסער של השמאל החדש, והחרידה גם את אלו שהסכימו עם היעדים שאליהם היא חותרת. בריגדות הלוחמים של השמאל החדש היו משוכנעות שכל הלבנים נולדו מוכתמים בחטא הקדמון של "פריבילגיית העור" — כלומר, הם הפנימו את החשיבה הגזענית כשנאה של צבע העור של עצמם".

לסיכום מבהיר גולדברג:

"ההיפים אולי קוראים לעצמם נון-קונפורמיסטים, אך כפי שמבין כל אדם שבילה איתם זמן מה, הם חסידים אדוקים של קונפורמיזם. הלבוש והשיער הם דרך להתאים את עצמם לקהילה שלהם, לבטא שותפות בערכים זהים. סמלי השלום מסמלים דבר־‌מה שונה מצלב הקרס, אך בשני המקרים מדובר בסימון המקל על ההבחנה מי אויב ומי ידיד."
---
הדברים מתוך רב המכר 'למי קראת פשיסט?' שרואה אור בימים אלה בעברית. 
בואו להילחם במיתוסים השקריים ולחשוף את ההיסטוריה המוכחשת של השמאל