"המהפכנים בעיני עצמם הפגינו תעוזה הולכת וגוברת. סטודנטים ופרופסורים שכונו 'בוגדים בגזע' זכו לאיומים ברצח. אויבי האומה הגזעית הוכו נמרצות בידי בריונים שהסתובבו ברחובות. רובים הוכנסו לקמפוס והסטודנטים הסתובבו בו במדי צבא. פרופסורים הוחזקו בני ערובה, הוטרדו, הופחדו ונחשפו לאיומים כל אימת שהדברים שלימדו סתרו את אורתודוקסיית הגזע.
אך מִנהלת האוניברסיטה, בשילוב של פחדנות ואהדה למורדים, סירבה להעניש את המהפכנים גם כאשר נשיא האוניברסיטה נדחף בידי בריון פשיסטי אל מול עיני הקמפוס.

כאשר אחד הפרופסורים קרא באוזני הסטודנטים קטעים מנאומיו של בניטו מוסוליני הריעו לו הסטודנטים בהתלהבות. האירועים הגיעו לשיאם כשסטודנטים השתלטו על אגודת הסטודנטים ועל תחנת הרדיו המקומית.

הסטודנטים החמושים ברובים ובאקדחים תבעו מוסדות חינוך טהורים מבחינה אתנית, עם צוות הוראה וניהול מבְּני גזעם. בתחילה חברי הפקולטה והמִנהלה הפגינו היסוס; אבל כשמישהו אמר שהמתנגדים לסדר היום הזה עלולים להירצח, שינו רוב ה"מתונים" את טעמם בזריזות יתרה והתייצבו בתמיכה בקיצונים. בתהלוכת המונים שהזכירה את מצעדי נירנברג של הנאצים, היכו הפרופסורים על חטא ונשבעו אמונים לסדר המהפכני החדש. אחד הפרופסורים נזכר מאוחר יותר באיזו קלות "מרצים נפוחים, שהטיפו לחופש אקדמי, יכלו להפוך לדובים מרקדים".

בסופו של דבר הצליחו הבריונים הפשיסטים להשיג את כל מה שרצו. הרשויות הרכינו ראש ונענו לכל דרישותיהם. קומץ המתנגדים עזבו בשקט את האוניברסיטה. כשהתברר שאי אפשר לערוב לביטחונם, הם נאלצו במקרים מסוימים גם לעזוב את המדינה.

**

האם מדובר באוניברסיטת ברלין ב-1932? במילנו ב-1922? ניחושים לא רעים, אך לא: זהו תיעוד של מה שהתרחש באוניברסיטת קורנל בארה"ב באביב 1969.


למעבר לקטלוג הספרים לחצו כאן

"לאומנים שחורים במדי צבא, תחת דגל 'האגודה האפרו-אמריקנית', ניהלו מסע תוקפני של הפחדה ואלימות והשתלטו על האוניברסיטה. התירוץ הפומבי להשתלטות החמושה על אגודת הסטודנטים של קורנל היה שריפת צלב מחוץ למעונות השחורים. מאוחר יותר התגלה שמדובר היה בשריפה מבוימת שביצעו הרדיקלים השחורים עצמם, כדי לספק להם תירוץ לאלימות — וכדי להעלים מן העין את ה"נזיפות" החלושות והרופסות שנתנה קודם לכן מִנהלת האוניברסיטה לשישה רדיקלים שחורים שהפֵרו את כללי הקמפוס ואת חוקי המדינה.

טקטיקת 'שריפת הרייכסטאג' הזאת עבדה היטב כשהסקוואדריסטי הפשיסטי הסתער לפנות בוקר, מנופף ברובים, אל תוך אולם סטרייט, מקיץ הורים מנומנמים שישנו במקום לכבוד סוף שבוע להורים.

"חזירים", גערו בהם הסטודנטים החמושים, שלמרבה האירוניה למדו בכספי מלגות שהורים אלה עצמם מימנו. עתה הכריחו הסטודנטים את מממניהם אלה לקפוץ מרציף המטענים אל הגשם הקפוא של איתקה. "זאת נאציות במובן הגרוע ביותר", התנשפה אחת האימהות בהפרזה מובנת. נשיא האוניברסיטה, ג'יימס א' פרקינס, נדרש לבטל את נאומו — תחת הכותרת המופלאה 'יציבות האוניברסיטה' — בפני מליאת הבוקר של האוניברסיטה. המיתוס העממי הוא ששנות השישים היו תנועה אוטופית נעימת הליכות, שהתנגדה למלחמת וייטנאם הקולוניאליסטית מחוץ, וביקשה להשיג שוויון רב יותר והרמוניה מבית.

נכון יהיה לומר שחלק גדול מהצעירים שנמשכו למה שהם כינו "התנועה" אכן היו חולמים ואידאליסטים, שחשבו שהם אכן מסייעים לשמש לעלות ולבוקר להאיר. ובכל זאת, בממד הפוליטי, קשה להתכחש לכך שליבת הפעילים של התנועה הייתה כת צעירים פשיסטית. למעשה, "התנועה" של שנות השישים הייתה "הרגע הפשיסטי" החשוב השלישי של המאה העשרים.

הרדיקלים של השמאל החדש דיברו על "כוח להמונים" ועל "הקול האותנטי של דור חדש", אך לא זה ולא זה עניינו אותם באמת. הם היו תנועת אוונגרד פשיסטית שביקשה להגדיר מחדש לא רק את הפוליטיקה אלא גם את טבע האדם."

***
האם ארה"ב של היום תעצור את הטירוף, או שתיתן לו הפעם להשתלט על נפשה של האומה?
כנראה שהתשובה לשאלה הזו עוד רחוקה מלהיות ברורה, אבל אם אתם רוצים להבין טוב יותר את המציאות ולשפר את העתיד כדאי להתחיל מהיכרות עם העבר. 

הספר 'למי קראת פשיסט?' תורגם לעברית על ידי הוצאת שיבולת, ההוצאה העיונית אשר מביאה לקורא הישראלי הגות, עובדות וידע שמסיבות מסוימות, כנראה כי לא התאימו לקובעי-הדבר בצמרת עולם הספרות והשיח הציבורי בישראל, נשארו מחוץ לבון-טון במדינה. 

**הספר משתתף במבצע באתר**