ההקדמה לספר "המדינה הזאת" מאת צור ארליך
----

"אלף טורים שבועִיִים של שירת עיתון פירושו לקוות אלף פעם, שבוע אחר שבוע, לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב;
ולדעת שגם אם לא, מחר בערב על כורחי אלך לישון עם שיר חדש על החדשות.

אלף טורים שבועיים של שירת עיתון פירושו אלף פעם, שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע, להתעצבן או לדמוע או לצחוק או לפחד או לקוות – ואז, בכל פעם מחדש, בכל פעם אחרת, לשיר את זה.
אלף טורים שבועיים של שירת עיתון פירושו כעשרת אלפים בתים, כארבעים אלף שורות, וכמה רבבות חרוזים שמבקשים גם הם, לפחות חלקם, להיות ראשונים מסוגם – לפחות כמו החדשות של האקטואליה.



אלף טורים שבועיים של שירת עיתון פירושו כמעט עשרים ואחת שנה, שמונה מערכות-בחירות כלליות, שש מערכות צבאיות גדולות, שלוש במות עיתונאיות מתחלפות, ושלוש בנות שנולדו לי והספיקו לגדול.

אלף טורים שבועיים של שירת עיתון הם כמעט מחצית שבועות חיי. הם כמעט דרך חיים, כמעט טבע שני: לשמוע את השירה שבחדשות, להתביית על החרוז החבוי בהוויי, להתפייט כמעשה של אזרחות טובה. לִצרוף את החוויה של הרבים בבית היוצר של החוויה הפרטית והצורה הפיוטית, ולהחזירם אל הרבים כמילים מודפסות שהן ראי עקום או ראי חלק, מחאה או מחמאה, זר אוהבים מנחם או זרע פורענות זועם, ותמיד מוזיקה.

אלף טורים שבועיים של שירת עיתון הם הרבה יותר מאלף שירים על החדשות. כי בטור אתה צריך למלא נפח של כך וכך סנטימטרים, אבל שיר יודע לשפוך לשם רק את הלב. בטור יש לפעמים שיר אחד ארוך ולפעמים כמה קצרים. מספר הטורים הוא אלף; מספר השירים קרוב יותר לאלפיים.

אלף טורים שבועיים של שירת עיתון הם דורות של עורכים שפתחו את שערי במותיהם בפני סוגה שהוטח בה כי היא מיושנת, שנים לפני שבת-דודתה הספוקן וורד נעשתה אופנתית – ועדיין מוטח בה כך גם כיום, וגם בהמציאה את עצמה מחדש בכל פעם; דורות של עורכים המקבלים אחריות על מעקשי דעתו הקוצניים של פייטן-חדשות גיבור-מקלדת;
דורות של קוראים שאינם יודעים אם יקבלו השבוע סטירה או לטיפה, אך נותרים קשובים.

אלף טורים שבועיים של שירת עיתון שמורים בארכיוני עיתונים, שמורים אצלי במחשב ובענן, ומאות האחרונים שבהם זמינים במרוכז באתרים של ‘מידה’, ‘השילוח’ ו’מקור ראשון’ – אך זה הרבה יותר ממה שספר יכול להכיל וממה שקורא יכול לצלוח. 

הספר שבידכם מכיל כעשירית מן החומר. אין פירוש הדבר גניזת יתר השירים. הם היו שירים לזמנם, וזמנם אולי ישוב ויבוא. בבחירה אכזרית כזאת, מעשר-עני מן השפע, ויתרתי על השאיפה לספר את סיפורם של שני העשורים שהטור קיים בהם – שני העשורים הראשונים של המאה ה 21- , ועוד קצת אחורה. אירועים חשובים שהתייחסתי אליהם בזמנם בטורים לא תמיד מצאו ביטוי בנבחרת שנכנסה לספר. 



התרחשויות מרכזיות וצדדיות כאחד עשויות להיזכר או לא להיזכר בספר על פי אמת מידה שאינה תלויה במרכזיותן: מידת העניין-לדורות שיש בשיר שכתבתי עליהן, ומידת איכותו-בעיניי כיום. נפקד גם מקומם של רוב-רובם של הנפטרים הדגולים, הנרצחים והנופלים שהקדשתי להם שירים. העדפתי את הרלבנטי על פני ההיסטורי, את שירי רוח הזמן על פני שירי הכרוניקה השוטפת, ומתוך כך, במידת-מה, גם את הרציני על פני הסאטירי. עם זה, השתדלתי לתת ייצוג לקשת הנושאים העיקריים שהשירים עסקו בהם ולקשת הסגנונות שלהם.

מתוך כך, ציר הזמנים הוא רק אחד הצירים שצירופם יצר את סדר השירים בספר. הוא משני לציר הנושאי, ומשמש לצד ציר אסוציאטיבי ורעיוני. לשירים מאוחרים ניתן ייצוג גדול מעט יותר מזה שזכו לו המוקדמים – לא בכוונת מכוון, אלא בשל קרבתם הרבה יותר של המאוחרים לטעמי כיום (או אם לקרוא לדברים בשמם: השתפרתי!), ובשל המגמה שגברה אצלי עם השנים להקדיש שירים לסוגיות עקרוניות. 

טעם נוסף לכך הוא שטורי השנים הראשונות כבר זכו לכינוס: מבחר גדול מתוכם נכלל בספרִי הארץ המאובטחת שהופיע בהוצאת ברקאי בחורף תשס”ה, תחילת 2005 . בייחוד כיכבה בו מלחמת ראש השנה, “האינתיפאדה השנייה”. 

אומנם, הספר אזל מן השוק והוצאת ברקאי אינה קיימת עוד, ועל כן נדרש ייצוג לתקופה הזאת; אך צמצמתי אותו בספר זה לכדי מעין מזכרת. בגופם של השירים שנבחרו תיקנתי לצורך הכנת הספר מעט מאוד. בעיקר גרעתי: גזמתי כמה ענפים שהתייבשו, בתים שפג טעמם או עניינם נשכח או שהם מעגנים את השיר, שלא לצורך כיום, באנקדוטה שכבר הצהיבה או בכעס שכבר שכך. לא הוספתי ולא שמתי בפי עצמי-של-העבר רעיונות שעלו בדעתי בהווה. החלפתי אחדות מן הכותרות. בשולי כל שיר מופיע תאריך פרסומו בעיתון המודפס או המקוון, וכן, במידת ההכרח, הערות המעוררות את הרקע התקופתי. רוב שנות הופעתו של הטור ב’מקור ראשון’, מועד הכתיבה חל יומיים לפני תאריך הפרסום. לעיתים ההפרש קטן או גדול יותר. 

מתחילתו, רוב שנות קיומו, וגם בעצם הימים האלה, מופיע הטור השירי השבועי שלי בעיתון מקור ראשון. הטור הראשון נדפס בו בא’ בכסלו תשנ”ט, 20.11.1998 . הוא היה בן עשרים שורות בלבד וכותרתו הייתה “שביתת הרעבים”. העורך האמיץ שניאות להשיב את מוסד הטור השבועי השירי שנעלם מהעיתונות הישראלית היה עמנואל שילה. עד מהרה נוצרה מתכונתו ארוכת השנים של הטור: לכל אורך הטור השמאלי של הכפולה הפותחת במוסף האקטואליה ‘יומן’. 

עבודתי ארוכת השנים ב’מקור ראשון’ החלה בעקבות הטור. כעבור 16 שנים, בב’ בשבט תשע”ה, 22.1.2015 , עבר הטור לאכסניה הנדיבה של אתר האינטרנט מידה. מעבר נוסף נרשם ערב סוכות תשע”ח, 13.10.2017 , אל האתר של כתב העת השילוח, שאני משמש כיום משנה-לעורך שלו. קרן תקווה, המוציאה-לאור של 'השילוח', אפשרה בתמיכתה את הופעתו של ספר זה. במלאת לטור עשרים שנה בדיוק, בח’ בכסלו תשע”ט, 16.11.2018 , חזר הטור אל מקורו הראשון ואל העיתונות המודפסת. מקומו כיום בכפולת הדעות בקונטרס החדשות של מקור ראשון, והוא ארוך מכפי שהיה במכונתו הקודמת. מהדורה קולית של הטור, בהקראתי, נוספה לו בימיו ב’השילוח’ וכיום היא נגישה באתר ‘מקור ראשון’. 

מן התאריך שבשולי כל שיר בספר זה יוכל הקורא להקיש את מקום פרסומו. ארבע שנות הנדודים ברשת הטעימוני בחוויה אחרת. בעיתון המקוון אפשר לפרסם את הטור מיד בסיום כתיבתו, פטור מאימת התיישנות החדשות הנלווית לפרסום בעיתון המודפס. באינטרנט, הקוראים אינם קהל גדול ושבוי של מנויים, אלא קהל קטן יותר הנדרש לחיפוש פעיל. ברשתות החברתיות, כלי השרת של הפרסום המקוון, גורלו של כל שיר נחרץ במהירות והוא קיצוני לכאן ולכאן: לנשייה בתהומות האלגוריתם או לסף-ויראליות. למדתי שבטווח המיידי, הקהל אוהב את התוקפני, הלוחמני, הישיר, המחנאי.

למדתי שבטווח הארוך, ורק לפעמים, הקהל זוכר דווקא את המחבק, המכיל, החגיגי, הלאומי. למדתי שכך או כך, השיר שנכתב בקלות גם ייקרא בקלות, ואילו השיר האומנותי יותר, המלוטש והרב- רובדי, יזכה לקהל אוהד מצומצם מאוד אם גם מובחר. למדתי לקבל את פסק הדין של הציבור ושל הזמן באהבה, אך לא לאמץ אותו.

אך עוד לפני כל זה, עוד בשנים הראשונות, עוד בהיות מקור ראשון עיתון נידח, ידעתי כי כל קורא ראוי לתודתי. תודה לכם".
------
מעוניינים לרכוש את הספר? לחצו כאן