ללא פקודה, ללא מדים, פעמים רבות גם ללא נשק – זהו סיפורם של האנשים הרגילים ביום החשוך ביותר בתולדות מדינת ישראל: מהחשמלאי שמיהר להציל את השכנים במושב הסמוך, דרך בעל המועדון שחילץ מבלים מפסטיבל הנובה בשבילי עפר נסתרים ועד לעובד המאפייה שירד עם האמבולנס לשדרות והתעקש להציל חיים גם בלב התופת. אליהם מצטרפים אזרחים נוספים – אלו שלא היו חייבים להיות שם, אך לא היו מסוגלים לעמוד מנגד.

היום השחור ביותר

בשמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, מדינת ישראל כשלה במשימה הזו. למשך שעות אחדות בבוקר החג והשבת חזרנו להיות יהודים חסרי אונים, נטולי יכולת, נעדרי הגנה. מי שמאזין לעדויות מבארי, מכפר עזה, ממסיבת נובה ומכל שאר האתרים, היישובים והערים שבהם ביצעו המחבלים את זממם הנורא, שומע — מעבר לסיפורי הזוועה הבלתי נתפסים — את העלבון הצורב המעורב בתדהמה: "איפה היה הצבא? איפה הייתה המדינה? איך ייתכן שאיש לא בא להציל אותנו?!"

אין זה כישלון מקומי, אלא פגיעה עמוקה, היסטורית וצורבת באחת מסיבות הקיום של מדינת ישראל: זכותה וחובתה להגן על יהודים באשר הם, ובוודאי בגבולות מדינתם הריבונית. מחבלי החמאס העצימו את הפגיעה בכוונה תחילה. כשפרצו את גדר המערכת ושעטו על טנדרים, אופנועים ואופניים (!) לעבר יישובי הדרום, הם לא נשאו רק כלי נשק ומפות. הם היו מצוידים גם במצלמות, ושידרו את הטבח בשידור חי ברשתות החברתיות. מטרתם המתועבת הייתה להחזיר לתודעת העולם את דמות היהודי הנרדף המוכרת לו והשנואה עליו: הנה, כאילו לא קמה פה מדינה — יהודי בארי הם אותם היהודים מתוניס ומקישינב, מבגדד ומווילנה, רועדים מפחד, חסרי מגן, נטושים.

אך בתוך הכאוס הבלתי נתפס של המציאות הקורסת הזו, זהרו כוכבי אור

לא אחד, לא שניים, לא שלושה: מטר מטאורים, שביל חלב של גיבורים שהשליכו נפשם מנגד והסתערו אל הלא נודע. הרב שמואל סלוטקי, אביהם של שניים מגיבורי הספר, נועם וישי ז"ל, ביטא זאת בצורה הטובה ביותר: "כשהיינו בגלות והיה פוגרום בעיירה מסוימת — מי שיכול היה בורח, מי שיכול היה מתחבא. אבל לא שמענו על יהודים מעיירה אחרת שבאו להציל יהודים בעיירה המותקפת... עכשיו התחושה היא שכולנו עם אחד ואנחנו צריכים להגן זה על זה".

בניו, שירדו דרומה מצוידים באקדחיהם בלבד ללא תוכנית וללא פקודה, רק כי הבינו את גודל השעה, ביטאו במעשי הגבורה שלהם את תמציתה של הרוח הזו, הרוח הישראלית. במעשיהם שברו את דמות היהודי הנרדף שביקש חמאס להציג, והוכיחו כי סיפורו של העם היהודי השתנה: כאשר הם בארצם, על אדמתם, יהודים יוכלו להגן על עצמם ואף ימסרו את נפשם כדי להגן על אחיהם. בארי לא תהיה באבי יאר. הסיסמה "לעולם לא עוד" לא תישאר רק בגדר ייחול ותפילה — היא קריאה לפעולה.

בספר הזה בחרנו להתמקד באזרחים שהיו, ברובם, מחוץ למעגל ההתרחשויות, אך הבינו בשעה מוקדמת את גודל השעה, ובחרו להיכנס בעיניים פקוחות לעין הסערה כדי לתרום ככל יכולתם למאמץ לעצור את כוחות הרשע שפרצו את גבולות עזה.

הספר הוא אוסף דוגמאות, על קצה המזלג, לגבורה שהתגלתה באותו יום. הוא איננו כולל חיילים ושוטרים — שהסתערו בהמוניהם והקריבו את חייהם למען הצלת חיים ושמירה על ריבונותה וביטחונה של מדינת ישראל — ואיננו כולל את סיפורי אנשי הקיבוצים שנלחמו בגבורה עילאית, מי בנשק, מי במתן סיוע רפואי, מי בניהול חמ"ל ובעוד אינספור דרכים יצירתיות.

שני פרקים הוקדשו לאנשי הערים אופקים ושדרות, שחשוב שסיפורם יישמר לדורות בתולדות הגבורה הישראלית. גם בתוך המשימה המצומצמת שנטלנו על עצמנו, לא הצלחנו להגיע לכל אותם גיבורים הראויים שסיפורם יסופר. חלקם לא היו מעוניינים להתראיין, אחרים נעלמו מעינינו בשלב התחקיר, והיו גם גיבורים שבזמן הכתיבה עוד היו עמוק בלחימה בתוככי עזה ולא היו יכולים להתפנות לטובת התיעוד, חשוב ככל שיהיה. הם אינם מופיעים בספר לא משום שאינם ראויים לכך, ואנו מקווים שסיפורם עוד יסופר.

מטרתנו היחידה הייתה להביא את הסיפורים בשלמותם, מתוך כבוד לגיבורים שסיפורם מופיע בספר, ולא פחות מכך, לכל הגיבורים האחרים שסבבו אותם באותן שעות קשות וימים אפלים.