אקטיביזם שיפוטי מנוגד לעקרון שלטון החוק": קטע מספרו של תומס סואל"
"אקטיביזם שיפוטי מנוגד לעקרון שלטון החוק", כותב האינטלקטואל הפופולארי תומס סואל בספרו 'המרדף אחר הצדק הקוסמי', שראה אור בעברית בהוצאתנו כחלק מספריית 'שיבולת'. לפי סואל, האקטיביזם השיפוטי הוא "צורה נוספת של מרדף מזיק אחרי צדק קוסמי", והוא מסביר:
"באופן טבעי יש לשופטים תפקיד מכריע בחוק — ובמיוחד בשימורו של שלטון החוק, בשונה משיטה של צווים שרירותיים שמוציאים האנשים המחזיקים בשלטון. עם זאת, התפישה המסורתית של צדק מובילה להתייחסות לתפקידם של השופטים שהיא שונה לחלוטין מזו של תפישת החותרים לצדק קוסמי.
התפישה המסורתית של תפקיד השופטים בוטאה לפני אלפי שנים בידי אריסטו, שאמר כי "יש להשאיר מעט ככל האפשר לסמכותו של השופט". שיקול הדעת שלו צריך להיות מוגבל ל"מקומות שאותם לא הגדיר המחוקק". זאת ועוד, החוק עצמו חייב להיות יישומם של כללים שישמשו כדי להדריך לא רק את בעלי הדין אלא גם אחרים, שכן החוק "אינו מתייחס לפרט אלא לעתיד לבוא ולדבר הכללי".
בניגוד לכך, אנתוני לואיס, בעל טור וכתב משפט בניו יורק טיימס, שיבח את שופט בית המשפט העליון של ארה"ב הארי בלקמון משום שבלקמון "התמקד יותר מכול באותם אנשים שהמקרים המשפטיים השפיעו על חייהם" — כלומר, בעלי הדין הניצבים ואולי גם אותו חלק בחברה המצוי בנסיבות דומות. אך המושפעים מהחלטות בית המשפט העליון כוללים גם את כל אלה המושפעים מיציבותם של החוקים, מאמינותם ומיישומם ההוגן — כלומר, כל בני האדם בחברה ולא רק העומדים בדין או הדומים להם. אם נרמזת כאן הטענה שבלקמון הביא בחשבון את כל ההסתעפויות של ההחלטות הללו על כל האחרים המושפעים מהן מחוץ לכותלי בית המשפט, הרי מדובר במשהו ששום שופט או אדם אחר לא יוכל לעשות לעולם.
שופט אינו יכול "לעשות צדק" ישירות באמצעות המקרים שמובאים לפניו. השקפה זו בוטאה בבהירות באירוע קטן בחייו של השופט אוליבר ונדל הולמס. לאחר שסעד ארוחת צהריים עם השופט לרנד הנד, נכנס הולמס לכרכרתו כדי לנסוע משם. כשהחלה הכרכרה לנוע השמיע הנד ברכת פרידה: "עשֵׂה צדק, אדוני, עשֵׂה צדק". הולמס הורה לעצור את הכרכרה. "זה לא התפקיד שלי", אמר הולמס לשופט הנד. "תפקידי הוא ליישם את החוק". האחריות שלו כשופט היא בראש ובראשונה "לוודא שהמשחק יתנהל לפי הכללים, בין שאני אוהב אותם ובין שלא".
באחת מחוות הדעת שלו בבית המשפט העליון של ארה"ב כתב הולמס: "משעה שהבנו מה מקור החוק אמר כי יהיה, סמכותנו מגיעה לקיצה". פסיקה נוספת של הולמס בבית המשפט העליון מסתיימת במילים: "אין לי חירות לשקול את מידת הצדק שבחוק". הנימוק לתמיכה בעקרונות חוקיים, שאחרים מכירים וסומכים עליהם, הוא העובדה שאפשר לעשות זאת, ואפשר לעשות זאת תוך שמירה על חברה חופשית, שעה שאלתור משפטי דורש ידע רב לאין ערוך מזה שיש לאדם כלשהו ועומד בסתירה לשלטון החוק ולחירות התלויה בשלטון זה.
מובן שיש חשיבות למעלותיהם של חוקים מסוימים או של פרשנויות משפטיות מסוימות לחוקים — למשל הצדק הכרוך בהם, החמלה או השוויון המאפיינים אותם או ההתאמה שלהם למציאות חברתית. אך חלק גדול מהיתרונות הטמונים בחוק נובעים מעצם היותו כזה: מסגרת מהימנה שבתוכה יכולים מיליוני בני אדם לתכנן תוכניות ולפעול, וזה נכון גם אם לאותם חוקים יש מעלות נוספות, וגם אם לאו. בדרך זו הצליחו נוצרים ויהודים לשגשג בעסקים תחת החוקים המהימנים של האימפריה העות'מאנית, אף שחוקים אלה לא העניקו להם שוויון ועשו אותם במובנים רבים נחותים לעומת המוסלמים.
באופן אירוני, הכלכלנים גילו את החשיבות העצומה של שלטון החוק בערך באותו שלב שבו השופטים החלו להקריבו לטובת ניסיונות להפוך את החוק לצודק, חומל ושוויוני יותר, או מתאים יותר לתפישותיהם של השופטים עצמם בנוגע למציאות החברתית.
תפקידן של סוגיות כמו צדק או חמלה שונה מאוד בחקיקה בהשוואה לפרשנות השיפוטית לחקיקה, שבאה מאוחר יותר. כשאוליבר ונדל הולמס אמר "אני שונא צדק" כשיקול שיפוטי, הוא לא אמר שלצדק אין מקום בחוק. טענתו הייתה שאין זה מתפקידו של השופט להציב את הצדק משום שזהו תפקיד החקיקה. השקפה דומה מאוד הדהדה בדבריו של השופט רוברט א' בורק שאמר כי "צדק צריך לבוא מהקונגרס ומהנשיא, אם הם רואים לנכון לעשות זאת, באמצעות יצירת חוק חדש". עלול להיווצר רושם כי בשל שאיפתנו להחדיר צדק בחוק, השאלה מי אחראי לעשות זאת הופכת משנית ואולי אף זניחה. להפך: הפרדת התפקידים ביצירת החוק חיונית לשימור שלטון החוק עצמו.
תהליכי חקיקה, פעולות הנשיא ותיקונים לחוקה הם כולם תהליכים שמכריזים בפומבי על שינויים בחוקי המדינה, ומספקים ידע מוקדם על שינויים במסגרת החוקית שבתוכה בני אדם חופשיים רשאים לפעול ולתכנן. יתר על כן, כל התהליכים הללו נסמכים בסופו של דבר על הציבור, ואם הציבור סבור שהם מכבידים, הוא יכול לשנותם באמצעות נבחרי העם. חידושים מעשה ידי שופט הם למעשה חוקים שבדיעבד, שהחוקה אוסרת אותם באופן מפורש, ואשר עומדים בסתירה משוועת לעצם מושג שלטון החוק. כשבתי המשפט מכים כרעם ביום בהיר ופוגעים באזרח תמים, שלא הפר שום חוק שעליו יכול היה לדעת מראש — זוהי העריצות השיפוטית בטוהרתה, ואין זה מעלה או מוריד אם השופטים סבורים שהחידוש שלהם מוסרי או צודק. הפגיעה אינה מוגבלת לנזק שעלול להיגרם בתיק מסוים, אף שנזק זה יכול להיות לפעמים כבד, אלא בכך שהיא הופכת את כל שאר החוקים לענני סערה קודרים ומקור אפשרי לרעמים נוספים ביום בהיר, העומדים בניגוד לרעיון של "שלטון של חוקים ולא של אנשים".
ההבדל בין צדק קוסמי לצדק מסורתי משמעו הבדל עצום בכוח שבידי שופטים. במסגרת הצדק הקוסמי, תפקיד השופט הוא להכריע אם התנהגותו של כל אחד מהצדדים תואמת את דעתו של השופט על האופן שבו היה עליהם לנהוג. במסגרת הצדק המסורתי מכריע השופט בשאלה הרבה יותר מצומצמת: מה רשאי היה כל צד לעשות במסגרת זכויותיו ולפי שיקול דעתו תחת חוקים והסכמים קיימים. הצדק הקוסמי לא רק מערער את יציבות השופטים והופך אותם למתקנים בדיעבד של החוק, אלא מכניס אי-ודאות בהסכמים עתידיים ומקשה על הגעה להסכמים כאלה ועל הוצאתם לפועל.
המרדף אחר צדק קוסמי דרך מערכת המשפט מבטל בשקט אחד מיסודות המהפכה האמריקנית - הוא מוריד אנשים חופשיים לדרגת נתינים הכפופים כעת לצוויהם של שופטים שאינם נבחרי ציבור, המכתיבים "תקנים מתפתחים" והופכים פזיזים יותר בגלל תחושת העליונות המוסרית המפעמת בהם. מבין הדרכים הרבות שבהן יומרות גדולות מאיימות על החירות - זוהי אחת הדרכים הכי מסוכנות"
***
בספרו מוכיח תומס סואל, כלכלן ופילוסוף פוליטי אמריקני ואחד האינטקטואלים הציבוריים החשובים של זמננו, כי אלו השואפים להשיג צדק קוסמי, מכל סוג שהוא, מייצר תמיד פגיעה בשוויון בפני החוק, מערער את זכויות הפרט, ולא-פעם גם מוביל להקמת משטרי זוועה רצחניים.
רוצים להבין מהו "צדק קוסמי", ללמוד על המחשבה הריאליסטית שמציע סואל ולהיות מחוסנים בפני פופוליזם תקשורתי? הזמינו עכשיו את הספר של סואל במחיר מבצע באתר:
Hebrew